..אני לא מסוגלת לסלוח למישהו. מה שהוא עשה הוא בלתי נסלח מבחינתי. הוא התייחס אלי בצורה מעליבה ומזלזלת ובעצם התייחס אלי כאילו אני שווה כקליפת השום..
הקדמה: מה שאנחנו רואים סביבנו זה מה שיש בנו. כולנו מכירים את חוק המראה (כל מה שקיים סביבנו הוא שיקוף שלנו)- מה שמפריע לי באחר בעצם מפריע לי בעצמי.. היה גם מאמר בנושא לא מזמן ("סליחה ו 3 שלבים מעשיים בדרך אליה"). העניין הוא- שהדברים האלה שכתבתי כלליים מאוד. וככאלה- הם נוגעים לכולנו ויחד עם זאת, לא ממש מדוייקים לאף אחד מאיתנו. לכן, קורה לא פעם שאנחנו מבינים אותם ומזדהים איתם אך לא ממש יודעים מה לעשות איתם. אז בהסתעפות המעניינת הזאת, שאביא כתוספת, אנסה לתת כיוונון כזה.. משהו שמדייק יותר- אחד מתוך רבים אפשריים אחרים. ועוד לפני שאכתוב אותו, אודה ל xx שבעקבות שיחה איתה, הבנתי עד כמה כיונון הוא חיוני פה ובחרתי כדוגמה את הכינון המסוים שעלה איתה.
לאחר הקדמה ארוכה להסבר לא ארוך.. נצא לדרך:)
אני לא מסוגלת לסלוח למישהו. מה שהוא עשה הוא בלתי נסלח מבחינתי. הוא התייחס אלי בצורה מעליבה ומזלזלת ובעצם התייחס אלי כאילו אני שווה כקליפת השום. אני כועסת עליו בגלל זה ולא אסלח לו מפני שאני לא מוכנה שכך יתייחסו אלי. אני חשובה בדיוק כמוהו ולא מגיע לי שיזלזלו בי, ברגשותיי, ברצונותיי ובצרכים שלי. זהו.
אם זה (בווריאציה כזאת או אחרת) מה שאתם שומעים כשאתם מקשיבים למחשבות שלכם על מעשה בלתי נסלח שמישהו אחר עשה לכם אז עצרו רגע. קיראו לכל הכנות שלכם וענו מתוכה על השאלה הבאה (רק התאימו אותה למחשבות הספציפיות שלכם): האם גם אני מזלזלת בעצמי, ברגשות שעולים בי או בצרכים שלי? אם כן- מה שהאדם האחר עשה כרגע הוא פשוט לשקף לי את מה שאני עושה לעצמי (ובדרך כלל אני לא מודעת לו) ולא רק זאת, אלא גם גרם לי לקום ולהגן על עצמי ולהזכיר לו ולעצמי שאני כן חשובה.
אשים זאת שוב, במילים אחרות, כשאני נפגעת ממישהו, אני בעצם עומדת על זכויותיי. כך לא מתנהגים אליי! לא צועקים/ מאיימים/ מעליבים/ נוטשים/ מתעלמים וכו'. כשאני נפגעת עד עמקי נשמתי- משהו מתעורר בי להגן על עצמי- מדוע דווקא אז ולא במקרה אחר? מפני שאלו דברים שאני בדרך כלל עושה לעצמי. ומול עצמי אני מדחיקה אותם, מעבירה/ מקטינה אותם. מול האחר משהו בי נעמד על הרגליים האחוריות. ממש גורם לי להגן על עצמי ולדרוש את הכנות/ ההוקרה/ ההערכה/ האהבה המגיעות לי. לכן, עלי להודות לאותו אדם- שעורר בי קול שבדרך כלל אין לי קשר איתו.
כשאני עושה זאת לעצמי (למשל, שמה את רצונותיי אחרי הרצונות של האחרים, או מאפשרת למחשבות כמו: איזה גרועה אני, אני לא שווה כלום.. להסתובב חופשי בראשי..)- אני בכלל לא מודעת לכך. אין לי מושג שזה קורה מפני שאני לא רגילה להקשיב למחשבות שלי וכך אני בעצם עושה לעצמי בדיוק את מה שאותו אדם עשה ומחלישה את עצמי מבפנים ומעליבה את עצמי מבפנים בדיוק כפי שהוא עשה- מבחוץ. ואין אף אחד שקם להגן עלי מפני החלק הזה בי והמחשבות הללו- מגבילות אותי, מחלישות אותי, לא מאפשרות לי להמריא.. כבר שנים וכלום לא קורה- אין התקדמות. משהו בתוכי קורא לעזרה והיא מגיעה- מבחוץ. מה שקורה סביבי משקף לי את מה שבתוכי. העולם מלמד אותי בכל דרך אפשרית..
ואז מגיע מישהו. שעושה מעשה בלתי נסלח ובעצם גורם לי לראות את העוול ואף לקום ולהגן על עצמי מפני עוולות שכאלה. והמערכת הזאת שנקראת 'אני', לומדת, לאט לאט, שהיא חשובה ויקרה והיא לא צריכה להסכים לעוול הזה ושהיא יכולה להגן על עצמה. עד שהדבר מופנם והיא יכולה לבצע אותו גם עם עצמה. אם אנחנו עוצרים כאן- אז אין ספק שכל אדם כזה שפגע בנו הוא בעצם מישהו שאנחנו הזמנו (או הזמינה ה'מערכת שלנו') והוא כאן בשירותינו. בסך הכל עוזר לנו ללמוד משהו שאיננו מצליחים ללמוד בעצמנו והוא ממש חשוב כדי שנוכל להמשיך ולהתפתח. לסלוח לו? להודות לו!
ואם אנחנו מגדילים ועושים ומוכנים באמת לבטוח ולבחון ולראות בדיוק את הדבר שכואב לנו בהתנהלותו של אותו אדם (עוד 2 דוגמאות: מישהו שביטא כלפי כעס באופן קיצוני, מישהו שרימה אותי והפר את האמון שלי בו..- כעסים שיש לי כלפי עצמי על דברים שאני עושה או אינני עושה, הבטחות שלי לעצמי שאינני מקיימת מסיבות שונות- שאני דורשת שינהגו איתי בצורה מכבדת ואני דורשת שאם מבטיחים- שיקיימו..). אז ראיתי מה הדבר שכואב לי וראיתי אם וכיצד אני מקיימת אותו על בסיס קבוע בתוך עצמי. ובזכות אותו אדם- אני שומעת קול אחר שנמצא שם בעדי ומדבר בטובתי ומגן עלי. מה אז? לסלוח לו או להודות לו?
ואפשר עוד צעד אחד אחרון (רק כביטוי.. הדרך איננה נגמרת לעולם)- צעד שיאפשר לי לעשות התקדמות מהירה שלא תחייב אותי לעבור עוד כל כך הרבה שיעורים כאלה: אני מתחילה לשים לב לפעמים שאני מתנהגת לעצמי כאותו אדם בלתי נסלח. ואז, אני מאפשרת לעצמי לענות לאותו חלק בי כפי שעניתי לאותו אדם (במילים או במחשבות) ואני עושה זאת שוב ושוב בתוכי עד שהמערכת שלי לומדת, מבפנים. ולא זקוקה עוד לעזרה מבחוץ.
חשבתי שיהיה קצר.. בסגנון- לערבב הכל יחד ולהכניס לתנור עד שקיסם הננעץ במרכזה יוצא יבש. אבל מה לעשות, החיים הם לא עוגה בחושה. הם מורכבים יותר. מעניינים יותר. מאתגרים יותר. ככה זה.