הדיג ודג הזהב

מה יש בו, בסיפור הזה, שהופך אותו לקסום כל כך, לעל זמני, לאוניברסאלי?

אתם בטח מכירים את הסיפור: דיג עני תופס דג זהב בחכתו, הדג מבטיח למלא את משאלותיו אם רק ישחררו לחופשי. הדיג נענה לבקשתו ובעצם מקבל אפשרות להחלץ ממצבו העגום. בשמחה הוא חוזר הביתה לאישתו וכאן מתחיל סשן שלם..

שבו אישתו של הדיג מבקשת עוד ועוד והוא מצידו, מעביר את הדברים אל הדג הקסום. המשאלות נענות בזו אחר זו אך אשת הדיג לא מגיעה אל סיפוקה. היא רוצה עוד!! עד לבקשה האחרונה בה מבקשת אשת הדיג למלוך ולשלוט גם על הדג עצמו. באותו רגע, נעלמים כל האוצרות וכל הניסים שעשה הדג לפי בקשת אשת הדיג והם נותרים עניים כבתחילתו של הסיפור.

קל לראות את החמדנות, הניצול, המירמור והצורך בשליטה. אבל בסיפור הזה קיימים עומקים נוספים, חשובים ומלאי תובנות. אני מדברת על שינוי חיצוני מול שינוי פנימי. אני מדברת על כך שלמרות מה שאנחנו חושבים, אם היו ניתנת לנו שלוש משאלות או יותר, לא בטוח שחיינו היו משתנים לטובה.. תיקון טעות!! סביר להניח שחיינו לא היו משתנים כלל.

אז מה קורה בסיפור הזה? ואיך זה מתאים לסיפור החיים של (כמעט) כולנו? השינוי החיצוני אצל אשת הדיג לא הפחית את המירמור ואת החמדנות. להיפך הוא רק העלה אותם. תארו לכם שאשת הדיג הייתה מבקשת נחת. אהבה, הסתפקות במועט…

החוסר החיצוני- הכלכלי של הדיג ואישתו הוא ביטוי של חוסר פנימי כלשהו. השתקפות שלו. זו הסיבה שגם כשהחוסר הזה מתמלא ואפילו עולה על גדותיו אין זה מספק את אשת הדיג. היא רוצה עוד ועוד ונראה כי אף פעם לא תבוא על סיפוקה. הרי חוסר פנימי לא יכול להתמלא על ידי דברים חיצוניים.

גם אנחנו נותנים כל מני פרשנויות גשמיות למשאלות פנימיות. אנחנו רוצים להרגיש בטחון בעולם, רוצים להרגיש אהובים, חשובים ומשמעותיים ועוד משאלות יקרות כל כך שבדרך כלל נמצאות בלב כולנו. והנה כמה דוגמאות מוכרות לפרשנויות הגשמיות שאנו נותנים להם- כדי להרגיש בטחון אנחנו רוצים כסף. כדי להרגיש חשובים אנחנו רוצים מעמד יוקרתי כלשהי- אקדמאי/ כלכלי/ חברתי (כל אחד ואיך שהוא מפרש חשיבות ומשמעות..). כדי להרגיש אהובים אנחנו רוצים זוגיות, מראה יפה או מפתה, כסף, התנהגות מושכת וכו'. אבל, בעצם, אם אינני מרגישה אהובה, שום דבר חיצוני לא יספק חוסר זה. אני אמצא את עצמי רצה עוד ועוד אחרי מטרות חיצוניות כאלה ואחרות. מאמינה בכל פעם מחדש  באשליה, משיגה אותה ורצה מהר הלאה לאשליה הבאה מבלי לעצור ולשאול מה באמת קורה פה. זה בערך כמו לשים פלסטר על לב שבור..

למה זה קורה? מדוע אנחנו מחפשים תשובות חיצוניות לכאבים פנימיים? נראה לי שזה קשור בקושי שלנו לפגוש את הכאבים הללו. בקושי שלנו להודות (בפני עצמנו בעיקר) בקיומם ואולי גם בחוסר תקווה ביכולת שלהם להרפא ולהבריא. סביר להניח שזה קשור גם בתרבות 'מכוונת החוץ' שאנחנו חיים בה ומושפעים ממנה. תרבות שהגשמי והחומרי בה הם העיקר. תרבות שלא מאמינה במה שאיננה יכולה לראות באופן מוחשי. שמקדשת את השכל על חשבון הרגש. ושמקריבה את ההתפתחות הפנימית על מזבח ההתפתחות החיצונית.

אז מה יכולה הייתה לעשות אשת הדיג האומללה? היא יכלה לבקש שינוי פנימי. למשל, שתהיה לה את היכולת להנות ממה שיש (על משקל איזהו עשיר- השמח בחלקו..). או לבקש שתוכל להרגיש שהיא חשובה ומיוחדת בדיוק כפי שהיא.. ואולי אפילו להרגיש אהובה ולו רק לרגע קצר אחד..

אבל, יש כאן משהו לא הוגן. ראשית, אשת הדיג לא מודעת מספיק כדי להבין את כל הסיפור הזה. שנית (ועיקרית), ניסים כאלה לא קורים (אם הם קורים מדובר בחוויה רגעית, נדירה שנעלמת כמעט מיד עם הופעתה)– הם מגיעים רק כתוצאה של עבודה קשה, סיזיפית כמעט. אין דג זהב שיכול להגשים משאלות שכאלה. יש רק הסכמה על חשיבותן ומוכנות לעבוד. זה הכל.

בעצם, כל מה שדג הזהב יכול לתת לנו הוא מוסר ההשכל של הסיפור היקר הזה. מי שילמד אותו יוכל לשנות את הכיוון- מן החוץ אל הפנים. כי שם, במעמקינו, נמצאות כל האבנים היקרות, ארמונות הפאר ומחוזות היוקרה. אם חוויתם פעם מפגש עם אבן יקרה שכזאת אתם יודעים שהעולם המופלא הזה קיים, אם תחפשו ותתמידו אולי תמצאו. ההזדמנות עצמה היא המתנה הגדולה ביותר שנוכל לבקש ואותה כבר קיבלנו.