האם להציב גבולות למתבגר שלנו, אילו גבולות וכיצד לעשות זאת.. שאלה חשובה ומורכבת שעולה אצל הורים רבים.

אנסה לתת כאן מענה לשאלה זו אך לפני כן אבקש מכם הקוראים לזכור כי בעיקר בעיקר חשוב להקשיב לעצמנו- מה באמת מתאים לנו, למשפחה שלנו ולמתבגר שלנו. אוסיף ואומר כי מה שמתאים למתבגר אחד- לא תמיד מתאים למתבגר אחר. הראשון יכול לקבל גבולות בשלווה ובנחת והשני יכול לעמוד על רגליו האחוריות ולשאוג..

אז.. שנתחיל?

אפתח בעצה: כשמשהו נראה לנו מורכב מדי כדאי להתחיל בהתחלה. אבל ממש בהתחלה. למשל, בבדיקת המושגים ומשמעותם (בפשטות, בלי להתחכם..). כך נוכל להתחבר שוב לעצם העניין ופחות נסטה לכיוונים שונים ולעיתים אף מנוגדים. אם כך, מהו גבול? גבול במובן המוכר לנו הוא בעצם קו שתוחם שטח ואומר מכאן עד כאן זה X ומעבר לגבול זה Y. אדם שיוצא לטיול למשל יודע שבדרך כלל לא עוברים גבול ככה סתם- צריך לקבל אישור, לא פעם זה כרוך בתשלום מסויים ולפעמים, פשוט אי אפשר..

אם כך, האם יש מקומות בחיינו ובחיי ילדינו בהם אנו רוצים לומר זאת: "מכאן עד כאן זה X ומעבר לגבול זה Y" ?  מה יכול להחליף את X ואת Y במשוואה הזאת? אסור/ מותר, בטוח/ מסוכן, חובה/ רשות.. והאם יש מצב של אישורים מיוחדים? (חשוב שיהיה- נגיע לזה בהמשך..) וכשיש מחיר, האם אנו מאפשרים להם לשלם אותו (גם זה בהמשך..) וכשאי אפשר- עד כמה זה ברור לנו ולהם?

גבולות הם דבר חשוב- לכל אדם יש גבולות (אם נראה לנו שיש אנשים מסויימים שאין להם גבולות- זה רק מפני שהגבולות שלהם רחבים יותר). הגבולות נגזרים גם ממצבים/ אנשים חיצוניים, וגם מצויים בתוכי- תוצאה של נסיון העבר, הסקת מסקנות ועוד. יש דוגמה (ממש קלישאתית- אבל היא טובה, אז תסלחו לי:) המתארת מסיבת ריקודים סוערת על גג רחב ידיים של בניין בן 12 קומות. מוזיקה מצויינת, אנשים מגניבים, אוירה מלהיבה.. דמיינו את עצמכם שם! העניין הוא, שאין מעקה/ גדרות המונעים נפילה. על כן, המוזמנים אינם יכולים לרקוד בחופשיות, הם לא מרגישים בטוחים ואולי אפילו לא מרגישים יציבים. עכשיו, דמיינו את אותה מסיבה בדיוק- אבל עם מעקה. הבטחון חוזר, אפשר להשתחרר ולרקוד בחופשיות.. זה בדיוק כך. גבולות הם דבר חשוב כדי שנוכל להרגיש יציבות ובטחון- יש האומרים כי מקור המילה הוא במילה 'גב' אשר באמת מקנה לנו את אלו. ללא גבולות, יהיו בלבול ומצוקה ולא נוכל לחיות את חיינו בחופשיות.

לפני שאנחנו ניגשים לקביעת גבולות חשוב שנזכור לשים לב ל- 4 דברים חשובים:

1) גבולות וענישה– אין קשר ישיר בין גבול לעונש. הקשר, אם קיים עבורנו, הוא רק חיבור שאנו עושים כי כך למדנו, כי נראה לנו שזה יותר קל וכו'. לעיתים, כשעוברים גבול- יש לזה תוצאה. תוצאה שנגזרת ישירות מהפעולה שעשינו ולעיתים לא. גבול, מגיע ממקום יציב ובטוח, ממקום אכפתי והגיוני. עונש מגיע ממקום כוחני וסמכותי- כאילו אמרנו: "כשאני לא יודע מה לעשות/ כשאתה לא עושה את מה שביקשתי- אני משתמש בכוח". כדאי שנשאל- האם זהו מסר שנרצה להעביר? ואולי זהו גבול שלא כדאי לחצות אותו (לפחות לא כאג'נדה נתונה מראש).

2) גבולות וחופש/ עצמאות– אנחנו רוצים שהוא יהיה עצמאי אבל גם לזה יש גבול. כמה חופש רצוי לתת למתבגר שלנו. זוהי אחת הדילמות המוכרות אצל הורים למתבגרים. הדעות כאן שונות ואין תשובה נכונה אחת.

בכל מקרה, חשוב לי להביא כאן את פיסתו של רוג'רס על פיה יש לאפשר לילדים חופש כדי שיוכלו להיות עצמם ולבחור את בחירותיהם אך החופש צריך להיות תחום בגבולות מסוימים אחרת זוהי הפקרות. רוג'רס רואה בכך תנאי מקדים וראשון להתפתחותו של אדם ולהליכתו בדרך של מימוש עצמי. התנאי השני להלן.

3) גבולות וציפיות– התנאי השני, גם הוא חשוב מאין כמותו, מדבר על הערכה חיובית בלתי מותנית שיתנו ההורים לילדם גם כשאינו מתנהג על פי ציפיותיהם.. ואני מזכירה זאת כאן כי לא פעם אנו קובעים את הגבולות ומסתתרת אצלנו ציפייה לכך שילדינו לא יעברו אותם. בסופו של דבר, מטרתנו היא לשמור על בריאות ילדינו ולאפשר להם לחיות חיים מלאים בהווה ובעתיד. הערכה חיובית בלתי מותנית היא אחד הסודות החשובים בהקשר זה (וגם מחזקת את הקשר הורה- ילד).

4) גבולות ואחריות– מצד אחד, אנו רוצים שהמתבגר שלנו ידע לקבל אחריות ולהתנהג בצורה בוגרת. מצד שני, לא תמיד אנו סומכים על כושר השיפוט של המתבגר שלנו ולפעמים אף חוששים שבחירותיו יעמידוהו בסיכון.

יצירת הסכם:

אז יושבים לדיון אמיתי בגובה העיניים, מעלים את הנושא וכל אחד מביע את דעתו ואת הנימוקים לדעתו- בשלב זה, כל שעלינו לעשות הוא להשאר קשובים ופתוחים. אני מציעה גם לכתוב את הדברים שעולים. הייתי מוסיפה גם כוכבית של מקרים חריגים- מתי אפשר לעבור את הגבול (בחופשים, בימי הולדת..) קצת גמישות לא הזיקה לאף אחד:)

שלב שלישי- ההסכם: לאחר שנאספו העובדות, הדעות והנימוקים- מגיעים להחלטה. חשוב שההחלטה תשקף כמה שיותר זוויות שעלו בדיון. את ההסכם הזה מעלים על הכתב.

שלב רביעי- התוצאות: אפשר לשאול מה קורה אם לא עומדים בהסכם. אילו תוצאות יכולות להיות לזה. חשוב מאוד שהמתבגר שלכם יציע את התוצאות. גם אותן מעלים על הכתב.

שלב חמישי- סיום וחתימה: על ההסכם הזה חותמים כולם ושומרים (אפשר לצלם ולתת עותק לכל אחד).

קודם כל לעצור!! יש לנו נטייה להגיב באופן מיידי לדברים כאלה ובדרך כלל זוהי תגובה אימפולסיבית שאיננה תורמת.

אחרי שעצרנו- לשמוח (בלב, בלי שהמתבגר שלנו יראה אותנו). למה לשמוח? כי המתבגר שלנו מתבגר. איזה כיף!! הכל בסדר אצלו. הוא לא רק מרצה. הוא בודק גבולות! הוא מורד! הוא מתפתח! זוהי הדרך שלו (אחת מהן) לגבש זהות משל עצמו. כן, אפשר לשמוח- הילד שלכם נורמלי.

כעת הזכרו במטרה שלכם. מהי המטרה שלכם? שיהיה צייתן? שיהיה אקדמאי? או שיהיה בריא ומאושר? השלב הזה חשוב מפני שהוא נותן פרופורציות ומאפשר לנו לבדוק כיצד אנו באמת רוצים לפעול.. פעמים רבות פעולה ראשונית נכונה תהיה שיקוף של מה שאנחנו מרגישים/ חושבים/ חשים ממש עכשיו.

אם לא עצרנו (והגבנו באופן שלא מקדם את המטרה שלנו ואף פוגע בה)- לא נורא!! הכל בסדר. נסלח לעצמנו ונעביר מסר חדש למתבגר שלנו (והנה והא למד גם איך לטעות ולתקן בקלילות ובלי לתת לזה ליאש אותו. קורה- טועים- ממשיכים:)

מאפשרים לו לשאת בתוצאות המיידיות של מעשיו (לא רק אלו שקבע לעצמו בהסכם): לעיתים אנו כל כך בשליטה שאנו לא מאפשרים לילדנו לחוות את התוצאות הישירות של מעשיהם. נניח שהגבול הוא לסדר את החדר פעם בשבוע והמתבגר שלנו לא יסדר ואנחנו נסדר עבורו- הוא לא יוכל לראות את התוצאות. אני יודעת שזה ממש קשה- אבל כדאי לפעמים לתת לתוצאות לעשות את שלהן. להשאיר את ערמות הבגדים להיערם, לבלגן לגדול וללכלוך (אבוי לי) לכסות את הכל.. אם הגבול הוא קימה בשעה מסויימת בבוקר או ללכת לישון בשעה מסויימת והמתבגר שלכם עבר את הגבול ואיננו מצליח לקום בבוקר בזמן- תנו למתבגר שלכם לאחר (לאחר שהערתם פעם או פעמיים, כפי שנקבע)..

 

ולבסוף: להירגע. לזכור שהתקופה המופלאה והכייפית הזאת/ הקשה והמתסכלת הזאת, תעבור. המתבגר שלכם יגדל וגם אם לא תתגעגעו לימים האלה, תוכלו לכל הפחות להזכר בהם בחיוך ובהקלה:)

להזכירכם, אני פה לרשותכם בטלפון 054-7793382

המון הצלחה