כולנו טראומטיים

טראומה מוגדרת כנזק הנגרם לנפש בעקבות חוויה או חוויות חוזרות ונשנות, קשה/ות במיוחד. מדובר בדרך כלל בהתעללות, אלימות או אסון כלשהו. מקור המילה טראומה בשפה היוונית משמעותה- פצע.

יש נטייה להתיחס בעדינות, בסלחנות ובהבנה לאנשים שעברו טראומה וזה מובן. אבל משהו בי שואל: מה עם כל השאר? האם אלו שלא חוו התעללות, אסון או אלימות אינם פצועים וכואבים, האם לא עברו חוויות בהן חשו חסרי ישע, מאויימים או חסרי בטחון, יתכן כי אף חוו חרדה קיומית נוכח אירועים זניחים לכאורה. מה עם כל אותם ילדים/ אנשים? מה עם הילד שבכה במיטתו באמצע הלילה ואמו לא הופיעה? מה עם הילדה שהלכה לאיבוד ונבהלה נורא וכשנמצאה- אבא כעס עליה? וזה שצחקו עליו כבר בגן וזה שהוריו רבו בבית כמעט כל הזמן וזאת שהייתה שמנה בבית הספר היסודי וזאת שלא הצליחה בלימודים והתביישה כל כך בעצמה וזה שאיבד את הדובי האהוב שלו.. ומה איתך, שכואב את כאביך מדי יום?

הסתכלו סביבכם, התבוננו בתוככם. כולם. כולנו. פצועים וכואבים. עכשיו, כשההגדרה הורחבה, אפשר בבקשה להתיחס בעדינות, בסלחנות ובהבנה לכולם? לכולנו? אולי אפשר להתחיל בעצמנו?