כל כך הרבה דברים כבר נכתבו על גיל ההתבגרות.
על המורכבות והקשיים, על המצוקות של המתבגר ושל הוריו, על ההתפתחות הפיזיולוגית המואצת שלא תמיד תואמת את הבגרות הנפשית ועוד היד נטויה..
ובכל זאת, גם אם קראנו ומצאנו את עצמנו בדברים הכתובים, תמיד נראה לנו כי אנחנו לבד בתוך הקושי הגדול הזה. אנחנו מרגישים חסרי אונים, אבודים, נואשים ולא פעם מלאים ברגשות אשמה.
איך אפשר לעזור להורה החווה תקופה סוערת שכזאת לא לאבד את דרכו בסערה ולהשאר במערכת יחסים מיטיבה עם בנו/ביתו?
איך יכול ההורה לעזור למתבגר/ת שלו לעבור בשלום את הגיל הזה וגם לצאת ממנו מחוזק, עצמאי ומגובש בזהותו?
השאלות הללו חשובות ומהותיות אך לדעתי הן אחד הגורמים העיקריים להשארות המצב כפי שהוא ואף להחמרתו זאת מפני שהן מבקשות לעקוף את את המקום העיקרי לעבודה. השואל אותן מבקש תשובות או עצות שככל שיהיו נבונות ונכונות- הן יישארו חיצוניות, כמו ניתוח פלסטי שמטרתו לשפר את הדימוי העצמי.
אז מה בכל זאת?
יש להתחיל מהקיים. לא ממה שהיינו רוצים שיהיה. להתחיל ממש במקום בו אנו נמצאים. במחשבותינו, ברגשותינו, בתגובותינו- מה יש שם? אם נוכל לדעת מה מפעיל אותנו- כל התהליך ישתנה. הרעיון הוא לאפשר את מה שקיים- לא לברוח ממנו. כי כל מה שנברח ממנו- יחזור אלינו שוב ושוב עד שנסכים לקבלו- רק אז, יוכל לחזור למימדים האמיתיים שלו ולא יפעיל אותנו יותר מהמעמקים אליהם גורש.
אז איך זה קורה בפועל?
כדאי לעשות בדיקה ברגע נתון מול בני/ בתי- מה אני חושב עכשיו? מה אני מרגיש בעקבות זאת? איזו תגובה מגיעה לאחר מכן.
אתן דוגמה כדי להמחיש את המצב.
בתי נכנסה הביתה מבית הספר, היא שואלת משהו טריוויאלי כמו: מה יש לארוחת הצהריים? או, כיבסת לי את החולצה האפורה? ואני עונה לה תשובה טריוויאלית כמו: פסטה או, לא הספקתי לכבס לך את החולצה האפורה. לפתע, היא מתפרצת בצעקות אולי אף בבכי, נכנסת לחדר, טורקת את הדלת ואני..
זה הזמן לעצור. איזו מחשבה עוברת לי בראש ממש עכשיו? יש אינסוף אפשרויות ולכולן הגיון פנימי. למשל: "זה לא ייגמר לעולם" או "מה זה התגובה הזאת- ממש חוצפה וחוסר כבוד".. ובעקבות המחשבה יגיע הרגש: פחד מפני העתיד, חוסר אונים, כעס, מצוקה..
לפעמים נוכל לזהות אפילו תגובה פיזיולוגית: דופק מהיר, עייפות גדולה שנופלת עלינו פתאום, כתפיים כואבות.. ומתוך כל השרשרת הזאת תבוא בדרך כלל גם תגובה כלפי בתי..
כל המחשבות הן המחשבות שלי- זהו כל הקיום שלהן במציאות. אם אעצור לרגע ואתבונן בהן, הן כבר לא יהיו בחושך ואוכל לבדוק אותן (לבד או בעזרת אדם אחר)- כמו מפלצת החושך שיכולה להתקיים בעוצמות גבוהות רק בחושך וכשהאור נדלק היא מתכווצת בפינה או נעלמת לגמרי- כך גם המחשבות.
אחזור לדוגמה:
(1) הדלקתי את האור, זיהיתי את המחשבה: "זה לא יגמר לעולם"-
(2) אני מתבוננת בה, מקבלת אותה כפי שהיא.
(3) וכעת יכולה גם לבדוק אותה: ממה שאני יודעת, רואה שומעת על גיל ההתבגרות- האם ההתנהגות מאפיינת? האם היא מוגבלת בזמן מסויים? האם אני באמת באמת יכולה להאמין למחשבה שכך יהיה לנצח?
פתאום- כשנוצרת השהיה המאפשרת לראות את מה שיש ("להדליק את האור"), ולבדוק זאת. אני רואה שזוהי רק מחשבה. כוחה אבד כשנדלק האור והשפעתה הצטצמצמה משמעותית או נעלמה לגמרי.
ושוב לדוגמת הפסטה: בתי טורקת את הדלת. השהייה. זיהוי המחשבה:"זו ממש חוצפה וחוסר כבוד" (והיא מגיעה עם אינסוף הצדקות- מוצדקות- לחלוטין). ושוב, השהיה. ובדיקה- שאלה: מה עוד יכולים להיות הגורמים לתגובה שכזאת מצד בתי? אולי קרה משהו בבית הספר והתגובה שלה היא רק תוצאה שלהם? אולי זה דווקא אומר שבבית היא מרגישה שהיא יכולה לפרוק את המועקות שיש בה, שהיא יודעת שהיא יכולה להביא אלי את הדברים הקשים ולא משנה איך אני אגיב- היא יודעת שאני אוהבת אותה ושאמשיך לאהוב.
ופתאום, עם שינוי המחשבה (מ"חוצפה וחוסר כבוד ל "המתבגרת שלי זקוקה לתמיכה"), משתנה הרגש.. (מה יש שם? דאגה, אהבה..) ומיד גם התגובה ( "אני מבינה שקשה לך", "אני פה בשבילך"..).
נכון, זה סיזיפי. נכון, לא תמיד זה אפשרי. יחד עם זאת, כשאני מנסה, אני מגלה שזה אכן עובד והדבר הזה יכול לשנות את כל התמונה. אגב, כל התהליך הזה: השהייה/ הדלקת האור- זיהוי ובדיקה. צורך הרבה פחות זמן ואנרגיה מהתהליך האוטומטי שלנו. הוא פשוט. ולאחר תרגול, הופך להיות זמין תמיד עבורנו.
ועכשיו, זוכרים את השאלות מההתחלה? האם זה אפשרי עבורכם? אם אתם מרגישים צורך בליווי זה נהדר. אבל, וודאו שהליווי הזה ינחה אתכם פנימה, לשורשים, כך תוכלו להצמיח ולצמוח באמת.
לסיכום אביא סיפור טאואיסטי עתיק המיוחס לצ'ואנג טסה: "פעם היה איש שפחד מצילו ומאס בעקבות רגליו. הוא החליט לרוץ כדי להשתחרר מהם. ככל שרץ מהר יותר, עלתה כמותן של טביעות רגליו. וצלו היה עדיין הולך לצדו. לכן, רץ במהירות רבה עוד יותר עד שאזלו כוחותיו ומת. הוא לא הבין שאילו היה עומד בצל – היה צלו נעלם. ואילו היה עוצר במקומו, לא היה מותיר עקבות.."
אנחנו כל כך עסוקים בלברוח (/למצוא פתרונות, לנסות לשנות..) מהבעיות או קשיים, מעצמנו או מהזולת עד שהבריחה הופכת לעיקר וכך בעצם החיים מנוהלים על ידי אותם קשיים.
אנחנו רואים שזה לא עובד. אולי פשוט נעצור וניתן לדברים להיות. משהו חדש יכול לקרות אז..
פעם היתה תכנית ברדיו שקראו לה " רגע של עברית". כך למדנו לדבר עברית תקנית. להערותייך אפשר לקרא " רגע של תובנה". רגע אחד של השהייה , של התבוננות פנימה , רגע שיאפשר להבין את עצמך ולתת מקום לאחר. שפתיים ישקו כרמית , הכל כל כך ברור כשההסבר כל כך בהיר ובנוסף סיפור קצר לאותה להעמיק.
שוש יקרה,
תודה על המילים החמות והטובות.
משמח לגלות שיש מי שקורא ושזה נוגע בו- בך.
הלוואי שיהיו לנו רגעים רבים כאלה,
שתהיה בנו הוקרת תודה כלפיהם
וזמן ורצון לחלוק אותם עם העולם.