מהי הדחקה ואיך אפשר אחרת?

אכילה בלתי נשלטת, שינה מוגזמת, עיסוק בלתי פוסק בדבר כלשהו (עבודה, טלפון, טלוויזיה, מחשב..), עישון, אלכוהוליזם, סמים..

אלו הם ה'דרכים' בהם אנו מחביאים את רגשותינו מפני עצמנו.

רגש 'שלילי' עולה (עצב, בדידות, מתח, פחד..) אנו רואים אותו כדבר בלתי רצוי. הוא קשה, הוא לא נעים, הוא מעיק וגוזל אנרגיה וכל מה שאנחנו רוצים הוא- שיעלם.

העניין הוא, שכל זה קורה בתוכנו. לא מדובר פה באדם שאיננו אוהבים המתקשר אלינו ואנו יכולים 'לסנן' את השיחה שוב ושוב עד שיבין את הרמז ויפסיק להתקשר. גם לא באיזה אורח בלתי קרוא שהגיע אל ביתנו ואנו יכולים לספר לו שאנחנו בדיוק חייבים לצאת, ממש עכשיו, מהבית. הרגש הזה מגיע מבפנים ואם 'נסנן' אותו או 'ניפטר' ממנו, לאן ילך? לאן הוא יכול ללכת? חזרה פנימה!

בואו ננסה להבין רגש שכזה. הוא נמצא בתוכנו ומשהו גורם לו להתעורר (מכירים את הביטוי 'הוא עורר בי כעס/ עצב..'?- הוא לגמרי מדויק). הרגש מתחיל 'לעלות למעלה' ובשלב מסוים אנו רואים אותו- מרגישים אותו. כשהוא עולה למעלה הוא בעצם מבקש לצאת מתוכנו, אם ניתן לו לצאת- הוא פשוט יצא. יתכן שזה ייקח רגע או שניים. יתכן שזה ייקח שעה או יום ולעתים אף ייקח ימים ספורים. אף פעם לא יותר (ה'יותר' קורה רק כשאיננו מאפשרים לו לצאת במלואו.. תכף נגיע לשם). בכל מקרה, אם נאפשר לו לעלות ולצאת- בשלב מסוים זה מה שיקרה.

אבל, מה אנו עושים? הרגש מרים את הראש, מבקש לצאת ואנו דוחפים אותו למטה. דמיינו את האורח הבלתי קרוא שמגיע לביתכם- אתם כל כך רוצים שכבר ילך אבל במקום לאפשר לו לצאת אתם נועלים אותו אתכם בבית!! מכניסים אותו לאיזה חדר וסוגרים את הדלת וכשהוא 'עושה יותר מדי רעש' אתם פשוט עושים רעש חזק יותר כדי לא לשמוע.. נשמע קשה? אכן כך.

אז אם ניקח את הדימוי הזה ונתרגם את החלק של הרעש שאנחנו עושים כדי לא לשמוע את האורח הלא רצוי שכלאנו בחדר, למה נתרגם אותו ? עכשיו אפשר לחזור לראש העמוד. למה אני מתחבר? מה קורה אצלי?  האם אני הולך למקרר בלי להיות רעב לעתים קרובות מדי? אולי קשה לי לקום בבוקר, גם לאחר שישנתי מספיק? אולי אני כל היום בפייסבוק, בטלפון או בטלוויזיה למרות שאין שם שום דבר שבאמת באמת חשוב לי, או שאני מעשן בלי הפסקה..

ניקח את דוגמת האכילה. משהו קורה- מעורר בי רגש 'שלילי' כעס, דאגה, מתח- הרגש מרים את ראשו, הוא מתחיל לטפס במעלה הגוף, מחפש מקום יציאה- אני נבהלת, אינני רוצה לראות אותו, אינני מוכנה לקבל אותו- הוא מפחיד אותי. אני פותחת את המקרר ואוכלת עד שהוא נדחס בחזרה למטה וכשהוא מרים שוב את ראשו- אני אוכלת שוב. אני כלל לא מבינה מה מניע אותי לעבר המקרר. אני לא רוצה לאכול יותר, אני כועסת על עצמי בשל כך, אני מלאה ברגשות אשמה על האכילה הזאת אבל הדבר האפל שבפנים מפחיד אותי יותר מכל אלה.

מה שאינני יודעת הוא שאם הייתי מתמסרת לו לרגע. מוכנה לראות אותו ואת מה שהוא מביא איתו ומאפשרת לו להיות. הוא היה בא והולך. מה שאינני יודעת הוא שכשאני לא מאפשרת לעצמי להיות במה שיש, אני גורמת למה שיש להישאר במערכת ולהחליש אותה מבפנים. מה שאינני יודעת זה שהאיש הכלוא הצועק בחדר- קולו אינו נחלש כי קולו הוא קולי שלי- ולכן תמיד ישמיע את קולו מה שיגרום לי ללכת למקרר שוב ושוב ושוב או להדליק עוד סיגריה או לבדוק שוב ושוב במייל או בפייסבוק .. כל דבר..

שיאפשר לי לברוח

כמה שיותר רחוק

מעצמי!

אם ראיתי את כל אלו. ואני מאפשרת לרגש לעלות ולצאת. אני יכולה לקבל שלוש מתנות (מתוך הבנה שלא ניתן להחזיר את המצב לקדמותו).

הראשונה: לא יתווסף עוד משא על גבי העייף ממילא. הרגש ה'שלילי' לא יכנס לתוך 'שק הרגשות המודחקים' ויפעיל אותי שוב ושוב, במשך כל חיי, אלא יבוא וייעלם מתוך חיי, כמו ענן שממטיר את גשמיו וממשיך בדרכו.

השנייה: יש לי הזדמנות להכיר את עצמי. הזדמנות שמשמעותה היא להתפתח, להתבגר, להרחיב את ממדי החופש שלי.

השלישית: אוכל להיות ביחסים טובים יותר עם הסובבים אותי באשר לא יהיה לי צורך להאשים אחרים בכעסיי, עצבונותיי, רגשותיי המודחקים ובאשר אבין כי גם אני, כמותם, מופעלת מבפנים על ידי כוחות בלתי ידועים לי..

אני כבר פה, אולי כדאי לקבל את מה שהחיים מציעים לי?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *