מרגישים שהילדים שלכם גדלו והמשפחה, כפי שאתם מכירים אותה, מתפרקת? פתאום כבר אין את הקרבה הזאת של פעם, כשהיו קטנים. הימים בהם ידעתם הכל.. הייתם עדים לכל הדמעות וסיבותיהן, לכל הכאבים, ידעתם היכן הם נמצאים בכל רגע והשיחות מסביב לשולחן היו פשוטות כל כך. וכששרתם או רקדתם הם הקשיבו בנועם והביטו בעיניים אוהבות.. הכל היה תחת שליטה- גם כשהיה קשה או לא מוצלח- היה פשוט. בתקופה הזאת היה קל לרצות ולשמח אותם וגם אם לא ממש התרצו ושמחו תמיד היה מקום לחיבוק או סיפור לפני השינה או נשיקה עסיסית, הם עדיין היו 'שלכם'.
והיום.. היום אפשר לפעמים להרגיש שמשהו בקרבה הזאת התקלקל, נשבר, התפרק. אתם כבר לא יודעים הכל.. לפעמים חוששים שלא יודעים את הדברים החשובים באמת. ברור לכם שיש הרבה דמעות שאינכם עדים להן ולא לסיבותיהן והשיחות מסביב לשולחן פתאום (לעיתים) מצביעות על פער ולא על קירבה, הדבר הכל כך פשוט הזה הופך להיות מורכב ונפיץ ויש כמיהה עזה כל כך לשיתוף פעולה מצד המתבגרים וככל שהיא עזה כך הם דוחים יד מושטת, כך הם מתנגדים. ואם ניסיתם לשיר או לרקוד אתם בטח יכולים לכתוב כאן אלף תגובות שאינן "הקשיבו בנועם והביטו בעיניים אוהבות". ואי אפשר לרצות אותם.. וכשעולים על שרטון התיקון המיידי לא תמיד מתאפשר ודלת נטרקת.
הכאב הזה, החוויה שהמשפחה מתפרקת, אבדן התום, אבדן השליטה.. יש מקום להתאבל על כל אלה. המשפחה כפי שהייתה, אכן מתפרקת (בעיקר אם כל הילדים מצויים בגיל ההתבגרות או למעלה מזה ואין אחד קטן שממשיך לספק את מה שנכתב לעיל)- אבל זהו בעצם חלק מתהליך של שינוי. שינוי יקר ובריא שנוכל לאפשר אותו או להיאבק בו. לברך את בואו או להתעלם מקיומו.
אם נתעלם מהשינוי- נחזיק פסאודו משפחה שאין בה מקום לחבריה כפי שהם היום או שכל חבר בה צריך להיאבק על קיומו המתפתח או בוחר להימנע מלפגוש עצמו שוב במערכת המשפחתית הישנה שכבר אינה מתאימה לו. נקבל מצב בו מושקעים מאמצים גדולים כדי להדביק מחדש שוב ושוב את הפיסות שנפלו במקום ליהנות בקלות מאלו הצומחות מעצמן. אם נוכל לקבל את השינוי בברכה, משהו חדש יצמח: מערכת יחסים בין הורים בוגרים לילדיהם הבוגרים. מערכת יחסים שיש בה חופש, שוויון, וחיבור עמוק ומתהווה.
בהצלחה!