המצב הפוסט טראומטי מחזיר אותנו כל פעם למנגנון התגובתי הישן שלנו- אין כאן חיים אלא מנגנון מכאני שפועל ללא בחירה וללא רצון.
העניין הוא.. שאצל כולנו רוב רובו של הזמן אין חיים אלא מנגנון מכאני- צרור של תגובות מוכנות מראש המכתיבות לנו את מה שקורה ומה שיקרה. צרור המושתת על אישיות שנבנתה לפני שנים רבות. אנחנו קוראים לזה חיים אך אפשר לקרוא לזה חיים בדיוק במידה שנגיד על מכונית שיש לה חיים.
אז מה ההבדל בין אנשים הסובלים מפוסט טראומה לבין אנשים שאינם סובלים ממנה?
בעצם, אנשים הסובלים מפוסט טראומה הם אנשים שהמנגנון המכאני שלהם גורם להם לסבל עז. למעשה, החיים לכאורה שיש להם בתוך המכאניות המותווית- הם חיים בלתי נסבלים. מצב זה נותן להם את דרייב גדול משמעותית כדי לא להיות במצב המכאני הזה. הבלתי נסבלות של המצב המכאני גורמת להם לרצות לצאת ממנו- היציאה ממנו היא לאזורים חיים. (נכון שיש גם אפשרות של אי יציאה- של השארות במנגנון מכאני קשה וכואב אך המוטיבציה לצאת תהיה תמיד גבוהה יותר- הפוטנציאל גבוה יותר.)
בעוד שלאנשים אחרים (שאינם פוסט טראומטיים) נסבל או אפילו נעים להיות במנגנון המכאני שלהם. כך הם מצויים בעצם במעין כלוב של זהב שאין מוטיבציה גדולה לצאת ממנו.. (נכון שיש מוטיבציות אחרות אבל לא נדבר על כך הפעם).
כך יוצא שלסובלים יותר מהשינה מכיוון שחלומותיהם בלהות, יהיה פוטנציאל גדול יותר לעבוד כדי להתעורר ממנה מאשר אלה הישנים וחלומותיהם מתוקים..
