5 דברים שלמדתי בהודו

  1. אמריצר, מקדש הזהב. דלהי, מקדש הסיקים. 

שיוויון, חמלה, אכפתיות.

במקדשים אלה יש חדר אוכל עצום בו מוגש אוכל טרי וחם לאלפי אנשים בכל יום. כל אדם מכל דת/ מין/ מעמד/ מראה יכול לשבת ולאכול. מחצלות ארוכות פרוסות בשורות- שורות, בינהן עוברים מנקים שדואגים לנקיון המקום.

מאחורי חדר האוכל יש מפעל של ממש. עשרות אנשים שמקלפים, קוצצים, מערבבים, לשים, מבשלים, שוטפים כלים.. כולם עובדים בהתנדבות. מוצרי המזון כולם נקנים בכספי תרומות.

התיישבנו (על המחצלת). לימינינו- סיקי עשיר ובנו הקטן, לבושים במיטב מחלצותיהם. לשמאלנו- אישה פשוטת מראה עם בגדים מרופטים. מולנו- נערה צעירה חולה במחלה ניוונית כלשהי ואחיה..המקדש מלא. מאחורינו קבוצה של תיירים.. 

צלחת מתכת ריקה של טאלי מונחת לפנינו

בין כל האנשים עוברים הודים עם כלים מלאים באורז, צ'פאטי, דאל (עדשים) ותבשיל נוסף עם תפ"א. הם מציעים, בעיניים טובות ממש, להגיש לנו. אח"כ יחזרו שוב להציע מילוי מחדש. האישה שלשמאלנו אוכלת מבקשת עוד ועוד. 

ואני אוכלת ובוכה מהתרגשות. חושבת לעצמי, ככה זה צריך להיות בעולם שלנו- אוכל חם וטרי לכולם.

  1. המיוחדים ' The uniques' 

שמתי לב שהטראנסג'נדרים בהודו צובעים את פניהם במייקאפ בהיר במיוחד כמו מבקשים להבליט את היותם טראנסג'נדרים. שאלתי את המדריך המקסים ששכרנו בדלהי לפשר הדבר ותשובתו הפתיעה וריגשה אותי מאוד. אנשים אלה, כך אמר, הם מיוחדים ("They are the uniques") UVXCHR: הם גבר ואישה אשר חיים בגוף אחד. פלוס ומינוס ביחד. הם מבטאים 2 כוחות. לכן, יש בהם קדושה וכוח ויש כבוד רב כלפיהם. הם מוזמנים לחתונות וללידות והברכה שלהם (כמו גם הקללה) נחשבת חזקה מאוד.

חושבת לעצמי- ככה זה צריך להיות בעולם שלנו- יחס טוב ומכבד למיוחדים שבינינו, לאלה שאינם כמו הרוב. לא משנה מה התפיסה שעומדת מאחורה ומאפשרת יחס זה  (מה גם שהיא מעניינת וחשובה בפני עצמה, לטעמי).

  1. השראה, עוצמה, חיבור

'שער הודו', דלהי

למקום היפהפה הזה מגיעים מאות תיירים בכל יום. ביניהם הרבה תלמידים מבתי ספר פרטיים וציבוריים. כיתות כיתות בטורים ארוכים ובתלבושת אחידה. נופפנו לכולם לשלום בשמחה והם, נופפו לנו בהתלהבות רבה. כיתה אחת התיישבה לנוח בצל על המדרגות. גם אנחנו עצרנו לנוח שם כמה רגעים. הבחנו בילד אשר התלבושת האחידה שלו בלויה, ללא נעליים לרגליו ותיק ביה"ס שלו קרוע לגמרי, מוחזק בקושי עם חבל שהושחל בתוך הקרעים. הוא היה הילד היחיד במצב הזה. גם גובהו היה נמוך משמעותית משל חבריו לכיתה, ניכר היה בו שהתזונה אשר הוא מקבל איננה מספקת. 

ליבי יצא אליו..

לפתע קמו ילדי הכיתה כדי להתארגן ולהמשיך בדרכם. הילד נעמד לימינם, הניף את ידו וצעק בקול חזק 'אמא' (בהודית כמובן) וכל קבוצת הילדים צעקו בחזרה 'הודו' ושוב, הילד חזר בדבקות ובהתלהבות 'אמא' וכולם נענים למנהיג חסר הכל אך בעל הכריזמה העוצמה החיבור וההשראה ועונים לו 'הודו'. הם המשיכו ללכת כך כשהילד נמוך, חסר הנעליים, צועק את תחילת הסיסמה וכל הכיתה אחריו בהתלהבות עצומה.

  1. אמריצר, טקס סגירת הגבול בין הודו לפקיסטאן

בין הודו לפקיסטאן שורר שלום אך, בעקבות ההסטוריה הקשה, יש המון עויינות בין האזרחים משני הצדדים. באמריצר נמצא מעבר גבול פתוח בין שתי המדינות- זהו שער. ומשני צדדיו- רחבה וטריבונות לישיבה. שם מתקיים הטקס. אלפי אנשים מגיעים משתי המדינות בכל ערב לטקס זה.

חיילים משני צדי הגבול פותחים את הטקס. אצלנו, בצד ההודי, היה חייל- שחקן- קומיקאי מעולה, שהזכיר לי במשהו את פרדי מרקיורי. הוא עשה תנועות מצחיקות לעבר הצד הפקיסטאני והקהל הגיב בצחוק גדול, הוא שילהב את הקהל בקריאות והקהל כולו הצטרף לקריאותיו- כמו: "הידד להודו" בסגנון 'כיפאק היי' שאנחנו מכירים. הקהל משני הצדדים  מעודד את הצד בו הוא יושב. כולם, זקנים וצעירים, נשים וגברים, עשירים ועניים, כולם במלוא הרצינות, השמחה וההתלהבות מעודדים וגאים במדינתם (עם דגלים בידיים, מניפות של הודו, סמלים על בגדיהם ועל פניהם איפור בצבעי הדגל). 

קבוצה של נשים שהתבקשו לשאת את הדגל נכנסת בטור ארוך- כל אחת רצה עם הדגל קדימה, מניפה אותו וחוזרת למסור אותו לבאה אחריה- כך עד שכל הנשים הניפו את הדגל ואז מתחילה המוסיקה. מוסיקה הודית צוהלת קצבית וחזקה. רק הנשים מורשות לרדת לרחבה למטה והן יורדות והן רוקדות!! לא יכולתי שלא להשתתף וירדתי לרקוד איתן. 50 מעלות, לחות שאין כמותה גם בתל אביב המהבילה שלנו וריקודים של התלהבות אהבה שמחה ודבקות. פשוט מופלא!!

אח"כ יש חיילים שעולים, בלבוש ובכובעים מרשימים וגדולים- הם כאילו רציניים אך הכל מלא בהומור גלוי. הם מגיעים משני צידי השער ובסוף הטקס הם לוחצים ידיים וסוגרים את השער. עד ליום המחרת..

איזו דרך מופלאה להביע עוינות וכעס ע"י הומור, ע"י עידוד בריקוד, בשירה, בקריאות. 

  1. ילדים 

רישיקש, טקסי פוג'ה על שפת הגנגס. קנינו צלוחית פרחים קטנות כדי להניח בתפילה על הנהר. והתקרבנו אליו. ילדים התרוצצו מסביבנו ועזרו לצלוחיות הקטנות שלנו לשוט ולא להתקע על הגדה. נתנו להם סכום קטן של כסף. מיד הופיעו עוד ילדים וביקשו מאיתנו עוד ועוד כסף. בשלב מסוים הבנו שצריך להפסיק ואמרנו די. הילדים הבינו שלא יקבלו עוד אך נשארו לעמוד לידינו, מבקשים בכל זאת.. ליבי ואני התיישבנו והתחלנו לבנות ארמון קטן בחול למרגלות הנהר. תוך רגע הצטרפו אלינו כל הילדים, בונים ומוסיפים- שומרים שמה שאחרים עשו לא יפגע- שוטפים את עלי הפרחים הצפים בנהר ומשלבים בארמון הקטן שלנו- אך אחד לא ביקש כלום. כולם עבדו יחד בשתיקה.

היה לי אור גדול בלב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *