דיאלוג עם פבלו קזאלס

אתחיל בציטוט. קצת ארוך אבל שווה כל רגע.. "לפעמים מביט אני על סביבותיי ברוב אימה. במבוכה השוררת כיום בעולם רואה אני חוסר כבוד לערכי החיים. היופי מצוי בכל הסובב אותנו, אך מה רבים הם אותם עיניהם טחו מראות אותו! מביטים הם בפלא של אדמתנו זו אך דומה שאין הם רואים מאומה. הבריות מתרוצצים בקדחתנות, אך אינם נותנים דעתם אנה מועדות פניהם. מבקשים הם הוויות לשמן, כאילו היו אובדים ונואשים. מוצאים הם הנאה מועטה בדברים הטבעיים, השקטים והפשוטים שבחיים.

 כל רגע בו אנו חיים הוא רגע חדש ואין שני לו ביקום, רגע אשר לא היה מעולם קודם לכן ולא יהיה עוד לעולם.

ומה מורים אנו לילדינו בבתי הספר? מלמדים אנו אותם, כי שניים ועוד שניים הם ארבע, וכי פאריס היא בירתה של צרפת. מתי נלמד אותם גם את מה שהינם? עלינו לומר לכל אחד מהם: יודע אתה מה שהינך? הנך פלא. הינך יחיד ומיוחד. בכל העולם כולו אין עוד ילד כמוך בדיוק. משך מיליוני השנים שחלפו, מעולם לא היה עוד ילד אחד כמותך. והבט בגופך, איזה פלא הוא! רגליך, ידיך, אצבעותיך הזריזות, האופן בו הנך מתנועע! עשוי אתה להיות כשקספיר, מיכאלאנג'לו, בטהובן. טמונה בך היכולת לכל דבר. כן, פלא הנך. וכאשר תגדל, התוכל אי כך לפגוע באדם אחר, אשר, כמותך, פלא הוא? עליכם להוקיר זה את זה. עליכם לעבוד. כולנו חייבים לעבוד כדי להפוך את עולמנו זה שיהא ראוי לילדינו"

פבלו קזאלס, בספרו "שמחות ותוגות" עמ' 181-182.

כמה יפים הדברים הכתובים וכמה נכונים. עד כאב. הרגע שלא יהיה עוד לעולם מתבזבז בתוך אותה התרוצצות קדחתנית ואובד וכך גם זה שאחריו.. אכן, יש רגעים יקרים. בהם אנו יכולים לראות את הפלא, ברגעים אלו אנו מתאחדים איתו, אנו חלק ממנו והוא חלק מאיתנו, אלו הם רגעים של נס, של אושר אמיתי. הם נדירים מפני שאנחנו בדרך כלל עסוקים מדי, טרודים מדי, ישנים מדי. איננו רואים את העץ הצומח ליד ביתנו, את עליו היפים, את ענפיו המשתרגים, את צבעיו המתחלפים עם עונות השנה.

ומה עם ילדינו? אותם רגעים שלא יחזרו עוד לעולם הופכים לפתע מוחשיים כל כך. הרי הם גדלים כל כך מהר, ילדינו. ואם הם בני שמונה היום, נניח לרגע, הרי שבעוד כמה חודשים כבר לא יהיו בני שמונה ולעולם לא תהיה לנו שוב ההזמנות להיות איתם, לראות אותם, לחוות אותם בגיל הזה.

שמעתי וקראתי שוב ושוב את השיר 'אתה פלא' וחשבתי על המטרה המקורית של הכל- הילדים!

האחר הוא אני, למידה משמעותית, נשירת מורים ואפילו בעיות משמעת כל אלה חשיבותם בעינם אך יש להם תנאי מקדים והוא ראיית התלמיד כאדם. כפלא. וראיית כל אדם כיחיד ומיוחד במינו. האהבה שהוא יכול להעניק לעצמו, האמון, המקום שלו להיות הוא בעולם. אלו הקבלה וההכלה החשובות כל כך שאם יחוש אותם המורה/ התלמיד- יוכל להאמין שהן מגיעות לו ולתתן לעצמו ואם ייתן אותן לעצמו- יוכל להכיר את עצמו בלי פחד ויוכל גם להוקיר את האחר.

ומכאן החובה, שהיא גם זכות גדולה, עליה מצביע קזאלס:

"כולנו חייבים לעבוד

כדי להפוך את עולמנו זה שיהא

ראוי לילדינו"

לא להפוך את ילדינו כך שיהיו ראויים לעולם ולא להפוך את ילדינו כך שיתאימו עצמם למסגרת, לנורמות ולמוסכמות החברתיות. עלינו להפוך את העולם לראוי יותר עבורם. ולכל אחד תפקיד משלו בתוך החובה המזכה הזאת אך למערכת החינוך תפקיד מיוחד, גדול יותר, אפשר לומר. להפוך את עולם בית הספר- שיהא ראוי לילדינו.

 המילים הללו נגעו בי במקום ממש עמוק. מי לימד אותנו את עצמנו? מי גרם לנו להרגיש שאנחנו פלא? איזו החמצה אדירה זו של מערכת החינוך- לנטוש את האדם ולקדש את הידע ואת המערכת. ננטשנו!! נטשנו!!

ומה עכשיו?

עכשיו צריך לחזור למהות, לפשטות, לאהבה. לראות את הפלא ולהוקירו.

  1. פינגבאק: דיאלוג עם פבלו קזאלס : פרויקט חינוך | Education Project

  2. גלית פרידמן

    כל כך נכון!
    והלוואי שכל המורים וההורים לפחות בארץ היו יכולים לקרא את מה שכתבת!!

להגיב על carmitu לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *