השעה שלוש בבוקר והמתבגר שלכם חוזר הביתה שיכור לגמרי.. אתם מדברים, מסבירים. הוא מבין ומתנצל אך הדבר חוזר על עצמו שוב. פעמים רבות, הסיבה לכך תהיה קושי רגשי שהוא אינו יכול להכיל ורצון 'לברוח' ממנו, להדחיק אותו.
בינקות ובגילאים הצעירים, כאשר הילד חווה קושי הוא בוכה ואימו מנחמת אותו, היא מחזיקה אותו בזרועותיה ונותנת לבכי מקום, עד שהילד נרגע.
וילפרד ביון (פסיכואנאליטיקאי) הציע דימוי מרתק לנפש, שאפשר להקביל אותו לאש ותנור. נסו לדמיין את הרגש הגולמי והעוצמתי שמציף את הילד כמתכות קשות או חומרי גלם המגיעים מבחוץ וניתכים על התנור הפנימי שלו. אם הרשמים הללו מגיעים באופן מווסת ומאוזן יחסית, או אם יש שם הורה שמתפקד כ"מיכל חיצוני" יציב, ההורה עוזר להתיך את המתכות הללו, לעבד אותן ולהפוך אותן לחומר שבונה ומגדיל את התנור של הילד. אך אם אין שם מיכל כזה שיעזור לעבד את הרגשות הקיצוניים (כמו זעם או חרדה קיומית..), המערכת נסתמת. האש של התנור אינה מצליחה להתיך את הרשמים, ונוצרת "סתימה" אנרגטית ונפשית – אותם חומרים לא מעובדים נדחקים הצידה והופכים למשקעים מכבידים במערכת. אלא אם ההורה 'משאיל' את האש- תנור לילד, הוא עוזר לו להתיך את ה'מתכות' הכבדות- מדי עבורו.
המתבגר שלנו אמנם לא תינוק אך גם הוא לעיתים מתקשה להכיל ולעבד, 'להתיך' את החוויה הרגשית שלו וזקוק למיכל שיעזור לו. הוא פשוט זקוק למישהו שיהיה איתו שם עם הכאב, עם הקושי, עם השאלות הקשות.
כשהמתבגר משתף אתכם בקושי רגשי שהוא חווה, הנטייה ל'עזור לו'- לפתור את הבעייה, להסיח דעתו ממנה, לבטל את הקושי היא ההיפך ממה שהוא צריך. לא פעם נמצא את עצמנו אומרים משפטים כמו: 'אז אולי תעשה כך וכך' או 'את מרגישה שאת לא מספיק טובה/ מוצלחת/ יפה? איך זה יכול להיות, את הרי מדהימה!' או אפילו 'נפתחה מסעדה מצויינת לא רחוק מפה, רוצה ללכת?'. כך למעשה, אנחנו לא משמשים למתבגר שלנו כמיכל או כאש- תנור, כפי שהיה צריך אלא מבססים בו עוד את החוויה שלא ניתן להכיל את החוויה הרגשית שהוא חווה ושעדיף לברוח ממנה בכל דרך ובלבד שלא תורגש.
אז איך נראה 'אש תנור' בהשאלה עבור מתבגר? הוא משתף ואת מקשיבה. עם כל הגוף מקשיבה. עם מבט בעיניים והנהון ואמירות קשר שעוזרות לו לבטא את רגשותיו כמו- 'זה מפחיד אותך' או 'אתה מוטרד מזה'.. או כל רגש אחר שנראה לכם שהוא חווה.. וזה בסדר אם טעיתם, הוא יתקן אתכם.. אפשר גם לשאול שאלה או שתיים כמו 'ואיך זה גורם לך להרגיש?' כדאי גם לנרמל את הרגש ובמקום- 'אני לא מבינה למה אתה מרגיש כך..' לומר משהו כמו- ' אני מבינה אותך, זה לגמרי נורמלי'. ובעיקר פשוט להיות איתו שם, לתת לרגש מקום, לתת לדמעות לעלות ופשוט לחבק- במבט, במילים, בחיבוק פיזי האומר, קשה לך ואני כאן איתך, אתה לא לבד עם זה.
בהצלחה,
מזמינה אתכם לכתוב בתגובות דוגמאות משלכם, שאלות ומה בעיקר נוגע בכם עם קריאת הפוסט.
יש סיפור עממי שהולך איתי כבר שנים: ממלכה מקסימה שבראשה מלך ומלכה חכמים ונדיבי לב. יום אחד מגיע מכשף מרושע לממלכה.
תארו לכם מה היה קורה אילו היינו מתערבים למערכת העיכול בעבודה.. במצב רגיל, מערכת העיכול עובדת כך שאנחנו אוכלים משהו, המזון עובר בצינור מהפה ועד לפתח היציאה. בדרך המזון מתפרק- מה שצריךלהספג נספג ומה שאין בו צורך נפלט החוצה. כל התהליך המדהים הזה קורה 'מעצמו' מבלי שנצטרך לעשות דבר. אנחנו רק צריכים לאפשר לתהליך הזה לקרות.
דימוי עצמי נמוך? התקפי חרדה? כעס בלתי נשלט? וכדומה רגשות ומצבים שקשה לך להכיל או להתנהל כשהם מגיעים? ברשימה קצרה זו אתן כלי יעיל להתמודדות עם מצבים כאלה ודומיהם.
לא פעם נראה לנו שכלים כאלה ואחרים הם קיצור דרך מעולה לחיים טובים ומלאים ואכן חשיבותם רבה מאוד אך אינה מהווה תחליף לעבודה עם הפצע, היינו- לטיפול רגשי. בפוסט קצר זה אתן סקירה קצרה וממוקדת על שניהם.
איש אחד הלך ביער עבות במשך שבועות רבים כדי להגיע למחוז חפצו.. כבר למד למצוא את דרכו בסבך העצים והצמחייה עד שהגיע לנהר סואן ומסוכן. הוא מבין שלא יצליח לשרוד את הנהר אלא אם יבנה רפסודה טובה ממש, וכך, במשך ימים ושבועות, הוא בונה רפסודה ומקווה שבעזרתה יוכל לחצות את הנהר בבטחה 
אם החינוך זורם בעורקיך אין ספק שזוהי שאלה שעולה בך בכל סיום שנה או מחצית. בעיקר אם ההכנה לבגרות היא חלק מתפקידך. וזוהי אכן אחת השאלות המרכזיות עבור כל מורה או מחנך בביה"ס. (*אציין כאן שהפוסט מתאים גם להורים המתחבטים באותה שאלה..). 
מטרתו של המאמר הבא הוא לעזור לך- לעזור לילדך הסובל מקושי חברתי. הבנת הסיבות הקשורות בך כהורה והדרך בה ניתן לעבוד איתן יכולה להביא שינוי משמעותי לחיי החברה של ילדך. היכולת שלך לעזור לילדך כהורה היא עצומה וכאן אביא את הדרך הבריאה (זו שלא מקצרת תהליכים- אבל באמת עושה את העבודה) לעשות זאת.
האם אנו שקועים ברחמים עצמיים שהיינו רוצים שייפסקו? אולי כעס הוא משהו שהיינו רוצים שישתנה בתוכנו, אולי לתת יותר אמון בעולם או בעצמנו, לפטפט פחות, להיות ישרים יותר, נדיבים יותר וכן הלאה.
במקרים רבים בהם בן זוג (ילד/ אח/ חברה טובה/ הורה.. ) לא מרגיש אהוב, אין מדובר בכך שהוא באמת איננו אהוב אלא בכך שבן זוגו מבטא אהבה בדרך שונה/ בשפה שונה מזו שהוא מדבר. כך קורה שבן זוגך לא אומר לך שהוא אוהב אותך או שאת יפה אבל רוצה ללכת איתך כמעט לכל מקום, רוצה להיות קרוב וביחד.. או שאת מסדרת, מארגנת, מכבסת, מבשלת.. מתוך אהבתך אליו אבל לא הולכת איתו יד ביד כשאתם ברחוב.. וכך, למרות ביטויי האהבה שלו אלייך ושלך אליו- הוא או את לא מרגישים אהובים.
לא פעם קורה לנו שאנחנו דוחים טיפול בדברים משמעותיים,
האם לשפה שלנו יש השלכה על המצב הרגשי שלנו ועל מערכות היחסים שלנו? מהי השפה הבריאה לנפש שלנו? מהי שפה בריאה למערכות יחסים? ואיך עושים את זה?
כולנו מופעלים על ידי דפוסים ישנים שלנו. דפוסים שרכשנו בילדותנו כדי להגן על עצמנו ולהתמודד בצורה הטובה ביותר עם מה שמגיע אלינו מהעולם שסביבנו. גם אם אינם משרתים אותנו היום- מזל גדול הוא שהתברכנו בחכמה שאפשרה לנו לאמץ אותם ולשמור על עצמנו. עם הזמן, דפוסים אלו הפכו לטבע שני עבורנו וכעת הם חלק בלתי נפרד מהאישיות שלנו. אלו הן רשתות עצביות שמפעילות אותנו באופן אוטומטי ואף גורמות לנו לראות את המציאות באופן מסויים מאוד. 
תינוק לומד ללכת. הוא נופל שוב ושוב, לפעמים מיד קם וממשיך לנסות, לפעמים בוכה קצת וממשיך בזמן אחר.. דרך הקושי הוא לומד. אם היה מנסה להעלים את הקושי, לעקוף אותו, להתחמק ממנו- לא היה לומד ללכת! והכל בזמן הנכון, כשהשרירים חזקים מספיק, כשהיכולת המוטורית, השכלית והרגשית מפותחות בדיוק כדי להגיע לרגע הזה. 
ההרגשה היא שקשה לך. שמשהו בך לא מאפשר לך לפרוץ את הקושי הזה ולחיות במימוש ובאהבה לעצמך. בתוכך, (במקום קטן אך עדיין חי) ברור לך שיש בך תכונות וכישורים נהדרים. אבל.. וה'אבל' הזה תמיד מופיע, תמיד מקדים אותך וחוסם אפילו את האפשרות לבחור בדרך הנכונה עבורך. ה'אבל' הזה אומר לך שאין טעם לצאת למאבק על זכותך הטבעית למימוש עצמי כי הרי ידוע שהמאבק הזה נידון מראש לכישלון. אז עדיף לוותר.
בכל שלב בחיינו אנו מתפתחים. בכל תקופה בחיינו יש למידה. למידה שמביאה להתפתחות. לעיתים, הלמידה הזאת מחזקת את ה'אני הבריא' שלנו ולעיתים אנו נאלצים לגונן עליו, במקרה כזה, הלמידה תביא לייצור של 'אני אלטרנטיבי'- היינו, התפתחות של אישיות. אישיות זו משרתת אותנו בעיקר על ידי כך שהיא מגוננת על המהות שלנו- על מי שאנחנו באמת ולכן היא חשובה. אלא מה? האישיות הזאת מרחיקה אותנו מהמהות שלנו, מנתקת את הקשרים ביני לבין מי שאני באמת וכך, אנו מגיעים לגיל בוגר כאשר יש לנו אישיויות רבות אבל אין לנו.. את עצמנו.
בכל אחד מאיתנו יש כל מני עסקים בלתי גמורים. פצעים שנפצענו בגיל כזה או אחר ושנשארו פתוחים. צמאים לטיפול. למגע יד אדם. למישהו שיגיד שהכל בסדר עכשיו. שאפשר להמשיך.
המסכנות היא ארץ אוכלת יושביה. ראשית, היא ארץ- עם מזג אוויר משלה, עם נופים משלה, עם חוקים משלה.. החוקים שלה הם שתושביה הם קורבן לנסיבות. הנסיבות החברתיות, הכלכליות, ההסטוריות, וכן הלאה.. הן אלה שמנהלות להם את החיים. ובארץ הזאת, מה לעשות.. בדרך כלל אין מזל! נופיה עלובים וחצרותיה לא טופחו מעולם. מזג האוויר בארץ המסכנות עכור וכמו עננה של ערפיח רובצת תמיד מעליה, מכבידה על הנשימה, מקשה על הראות.
'ילדי פורצלן' אני קוראת להם. אותם ילדים/אנשים רגישים שחווים את הקשיים החברתיים בעוצמות גבוהות עד כאב. שמרוב כוויות כבר אינם מעזים להתקרב ולגעת. אותם אלה שרוצים כל כך להרגיש ביחד, שרוצים כל כך להשתייך, שרוצים כל כך להזמין חבר הביתה, או סתם לפטפט עם מישהו והבדידות מכה בהם.
כל כך הרבה שנים
לא אתן כאן הצעה לשינוי. גם לא דרך כנראה. אז מה כן? באמת(!!) שאינני יודעת מה יצא מזה.. אבל יש לי התחלה ממש טובה: המציאות!
תחיל בכך שאומר שבדרך כלל הורינו רוצים בטובתינו. הם רוצים שיהיה לנו טוב ושנגדל להיות אנשים עצמאיים ומצליחים.
בת 11, המתבגרת הקטנה- גדולה שלי. נוסעת עם סבתא וסבא לטיול בן 8 ימים באיטליה. ופתאום אני מרגישה עד כמה אני תלויה בה!
אני לא רוצה לגדול, אמרה לי בתי הבכורה (11). אני רוצה להשאר קטנה. אני אפילו רוצה להיות בת 5 שוב. ללכת לגן ולאכול את הכריך עם ממרח התמרים שהיינו אוכלים כל אחר צהריים.
אחד הסיפורים הגדולים של חיי.. אני רואה בעצמי משהו שאינני אוהבת (לא אוהבת זה בעדינות) ופשוט לא מוכנה לקבל את זה או את עצמי עם זה, מתחיל מאבק.. שלי.. עם עצמי.. עם גינוי וביקורת וכעס ואשמה 'אבל זה שווה', אני אומרת לעצמי.. כי בסופו של דבר אנצח ואפטר מהדפוס המעצבן הזה.. הראש שלי אומר לי שרק ככה דברים יכולים להשתנות, רק כך אתקדם ואתפתח ואהיה מי שאני רוצה להיות.. קצת כמו מדינת צבא.. עד שנמאס לי ועצרתי לבדוק את הדברים. עם ההבנה הגיעה גם דרך אחרת: אפקטיבית יותר, בריאה יותר, עדינה יותר.
אני זוכרת חוויה חזקה מתחילת שנות העשרים שלי. ישבנו כמה חבר'ה ביחד, דיברנו, צחקנו, שמענו מוזיקה ופתאום מילאה אותי תחושה של חוסר משמעות. הכל סתמי. מיותר. מרוקן ממשמעות. זה לא היה מצברוח או מלנכוליה וגם לא רגש חולף אחר או מחשבה. זאת הייתה תובנה.
המילים המנוגדות לעצמאות הן שעבוד ותלות.
הידיים כבדות. הרגליים מדשדשות. העיניים נוטות להעצם.. כך בכל פעם שניגשת לעניין הזה שלך, שהחלטת לעבוד עליו/ להתקדם איתו.. ופשוט- אין לך דרייב!!