השעה שלוש בבוקר והמתבגר שלכם חוזר הביתה שיכור לגמרי.. אתם מדברים, מסבירים. הוא מבין ומתנצל אך הדבר חוזר על עצמו שוב. פעמים רבות, הסיבה לכך תהיה קושי רגשי שהוא אינו יכול להכיל ורצון 'לברוח' ממנו, להדחיק אותו.
בינקות ובגילאים הצעירים, כאשר הילד חווה קושי הוא בוכה ואימו מנחמת אותו, היא מחזיקה אותו בזרועותיה ונותנת לבכי מקום, עד שהילד נרגע.
וילפרד ביון (פסיכואנאליטיקאי) הציע דימוי מרתק לנפש, שאפשר להקביל אותו לאש ותנור. נסו לדמיין את הרגש הגולמי והעוצמתי שמציף את הילד כמתכות קשות או חומרי גלם המגיעים מבחוץ וניתכים על התנור הפנימי שלו. אם הרשמים הללו מגיעים באופן מווסת ומאוזן יחסית, או אם יש שם הורה שמתפקד כ"מיכל חיצוני" יציב, ההורה עוזר להתיך את המתכות הללו, לעבד אותן ולהפוך אותן לחומר שבונה ומגדיל את התנור של הילד. אך אם אין שם מיכל כזה שיעזור לעבד את הרגשות הקיצוניים (כמו זעם או חרדה קיומית..), המערכת נסתמת. האש של התנור אינה מצליחה להתיך את הרשמים, ונוצרת "סתימה" אנרגטית ונפשית – אותם חומרים לא מעובדים נדחקים הצידה והופכים למשקעים מכבידים במערכת. אלא אם ההורה 'משאיל' את האש- תנור לילד, הוא עוזר לו להתיך את ה'מתכות' הכבדות- מדי עבורו.
המתבגר שלנו אמנם לא תינוק אך גם הוא לעיתים מתקשה להכיל ולעבד, 'להתיך' את החוויה הרגשית שלו וזקוק למיכל שיעזור לו. הוא פשוט זקוק למישהו שיהיה איתו שם עם הכאב, עם הקושי, עם השאלות הקשות.
כשהמתבגר משתף אתכם בקושי רגשי שהוא חווה, הנטייה ל'עזור לו'- לפתור את הבעייה, להסיח דעתו ממנה, לבטל את הקושי היא ההיפך ממה שהוא צריך. לא פעם נמצא את עצמנו אומרים משפטים כמו: 'אז אולי תעשה כך וכך' או 'את מרגישה שאת לא מספיק טובה/ מוצלחת/ יפה? איך זה יכול להיות, את הרי מדהימה!' או אפילו 'נפתחה מסעדה מצויינת לא רחוק מפה, רוצה ללכת?'. כך למעשה, אנחנו לא משמשים למתבגר שלנו כמיכל או כאש- תנור, כפי שהיה צריך אלא מבססים בו עוד את החוויה שלא ניתן להכיל את החוויה הרגשית שהוא חווה ושעדיף לברוח ממנה בכל דרך ובלבד שלא תורגש.
אז איך נראה 'אש תנור' בהשאלה עבור מתבגר? הוא משתף ואת מקשיבה. עם כל הגוף מקשיבה. עם מבט בעיניים והנהון ואמירות קשר שעוזרות לו לבטא את רגשותיו כמו- 'זה מפחיד אותך' או 'אתה מוטרד מזה'.. או כל רגש אחר שנראה לכם שהוא חווה.. וזה בסדר אם טעיתם, הוא יתקן אתכם.. אפשר גם לשאול שאלה או שתיים כמו 'ואיך זה גורם לך להרגיש?' כדאי גם לנרמל את הרגש ובמקום- 'אני לא מבינה למה אתה מרגיש כך..' לומר משהו כמו- ' אני מבינה אותך, זה לגמרי נורמלי'. ובעיקר פשוט להיות איתו שם, לתת לרגש מקום, לתת לדמעות לעלות ופשוט לחבק- במבט, במילים, בחיבוק פיזי האומר, קשה לך ואני כאן איתך, אתה לא לבד עם זה.
בהצלחה,
מזמינה אתכם לכתוב בתגובות דוגמאות משלכם, שאלות ומה בעיקר נוגע בכם עם קריאת הפוסט.
אם החינוך זורם בעורקיך אין ספק שזוהי שאלה שעולה בך בכל סיום שנה או מחצית. בעיקר אם ההכנה לבגרות היא חלק מתפקידך. וזוהי אכן אחת השאלות המרכזיות עבור כל מורה או מחנך בביה"ס. (*אציין כאן שהפוסט מתאים גם להורים המתחבטים באותה שאלה..). 
מטרתו של המאמר הבא הוא לעזור לך- לעזור לילדך הסובל מקושי חברתי. הבנת הסיבות הקשורות בך כהורה והדרך בה ניתן לעבוד איתן יכולה להביא שינוי משמעותי לחיי החברה של ילדך. היכולת שלך לעזור לילדך כהורה היא עצומה וכאן אביא את הדרך הבריאה (זו שלא מקצרת תהליכים- אבל באמת עושה את העבודה) לעשות זאת.
במקרים רבים בהם בן זוג (ילד/ אח/ חברה טובה/ הורה.. ) לא מרגיש אהוב, אין מדובר בכך שהוא באמת איננו אהוב אלא בכך שבן זוגו מבטא אהבה בדרך שונה/ בשפה שונה מזו שהוא מדבר. כך קורה שבן זוגך לא אומר לך שהוא אוהב אותך או שאת יפה אבל רוצה ללכת איתך כמעט לכל מקום, רוצה להיות קרוב וביחד.. או שאת מסדרת, מארגנת, מכבסת, מבשלת.. מתוך אהבתך אליו אבל לא הולכת איתו יד ביד כשאתם ברחוב.. וכך, למרות ביטויי האהבה שלו אלייך ושלך אליו- הוא או את לא מרגישים אהובים.
'ילדי פורצלן' אני קוראת להם. אותם ילדים/אנשים רגישים שחווים את הקשיים החברתיים בעוצמות גבוהות עד כאב. שמרוב כוויות כבר אינם מעזים להתקרב ולגעת. אותם אלה שרוצים כל כך להרגיש ביחד, שרוצים כל כך להשתייך, שרוצים כל כך להזמין חבר הביתה, או סתם לפטפט עם מישהו והבדידות מכה בהם.
בת 11, המתבגרת הקטנה- גדולה שלי. נוסעת עם סבתא וסבא לטיול בן 8 ימים באיטליה. ופתאום אני מרגישה עד כמה אני תלויה בה!
אני לא רוצה לגדול, אמרה לי בתי הבכורה (11). אני רוצה להשאר קטנה. אני אפילו רוצה להיות בת 5 שוב. ללכת לגן ולאכול את הכריך עם ממרח התמרים שהיינו אוכלים כל אחר צהריים.
אין דבר יצירתי יותר מהטבע, אמרה לי שלי חברתי ואין מורה טוב ממנו, מוסיפה אני על דבריה.
היא מגיעה אלי בכל יום שלישי. אחר הצהריים. יושבת ומפטפטת בלי הפסקה. אני יודעת שהמצב החברתי שלה לא טוב לכן באה. אני יודעת שגם בלימודים היא מתקשה. בדרך לא דרך סיפרה בקושי שיש ילדה אחת שמצבה החברתי חמור משלה. על הכאב היא לא מדברת. אבל היא זועקת אותו בכל רמח"ח איבריה.
כל העולם כולו גשר צר מאוד. חיינו מורכבים ממעברים- ממקום למקום, מתקופה לתקופה, משלב לשלב, ממצב למצב. מעברים יכולים להיות פנימיים (התפתחותיים, רגרסיביים, רגשיים, גופניים, שכליים) וחיצוניים (מעבר דירה, מקצוע, זוגיות, המעבר לאמהות, גיל ההתבגרות, פרידה, מעבר מגן לבית ספר, מדינה..).
כולנו סובלים מהתופעה הזאת שנקראת לחץ.. אבל הטווחים הם רחבים: אצלי באופן אישי יש לחץ שקשור בזמנים- אני שונאת לאחר ואני מלחיצה את כולם כדי להמנע מאחורים.. לא נעים, ובכל זאת, אפשר לומר שאני לא נמצאת על הקצה הקשה של הסקלה.. (לא בנושא הזה לפחות:).. יחד עם זאת, אני פוגשת מטופלים רבים בקליניקה שהלחץ ממש פוגם בחייהם, לחץ ממבחנים, לחץ מעמידה מול קהל ועוד.. עם מרבית המטופלים אני עובדת במקרה זה מבפנים החוצה- נעבוד עם מקור הלחץ ובעצם נשנה את החוויה הפנימית מול המצב המלחיץ.. אח"כ גם יגיע שילוב של התהליך בחיי היומיום..
תהליך קצר וממוקד לקביעת מטרות ולהשגתן. תהליך זה מעלה את רמת המודעות של המאומן ליכולותיו, כישוריו, אמונות הבסיס שלו ודפוסי התנהגות מעכבים ומקדמים ומאפשר לו לרכוש כלים לעבוד עם מודעות זו כדי להשיג מטרות נוספות בחייו. אינטגריטי הוא עקרון בסיסי באימון- אומר, מתכוון, עושה.
מהו בכלל לחץ חברתי? לחץ חברתי הוא מצב בו החברה מפעילה לחץ על יחיד או יחידים בה כדי שיתנהג/ו באופן מסוים. כמה מילים על הנושא וסיבותיו ובעיקר כיצד אפשר לעזור..
אתחיל בציטוט. קצת ארוך אבל שווה כל רגע.. "לפעמים מביט אני על סביבותיי ברוב אימה. במבוכה השוררת כיום בעולם רואה אני חוסר כבוד לערכי החיים. היופי מצוי בכל הסובב אותנו, אך מה רבים הם אותם עיניהם טחו מראות אותו! מביטים הם בפלא של אדמתנו זו אך דומה שאין הם רואים מאומה. הבריות מתרוצצים בקדחתנות, אך אינם נותנים דעתם אנה מועדות פניהם. מבקשים הם הוויות לשמן, כאילו היו אובדים ונואשים. מוצאים הם הנאה מועטה בדברים הטבעיים, השקטים והפשוטים שבחיים.