מוכר בכורתו בעבור נזיד עדשים- על מערך הריצוי וכיצד אפשר לעבוד אתו

לא פשוטים בכלל חייו של האדם המרצה. בלתי יציבים, מלאי אכזבות וכעסים, השמחות, כמו שמן על מים, אינן נספגות, נוגעות- לא נוגעות וזורמות הלאה.

האדם המרצה נותר תמיד צמא. צמא למילה טובה, להכרה, להוקרת תודה, למחוות של נדיבות ושל אכפתיות. אם לא יקבל אותן יתאכזב עד כאב, יכעס וירגיש מרוקן מאנרגיה. אם יקבל, ירגיש רגע קצר של שמחה, רגעי כל כך שאיננו מספיק להספג, להטמע, לחזק באמת מפנים. ועם האנרגיה המוגבלת לקמצוץ שהתקבל ממנו יש להמשיך לריצוי הבא.

אז, איך נראה הלופ? הלופ מתחיל במצוקה גדולה מאוד, צמא להכרה, אהדה, אהבה, חיזוקים- הרגשה (ילדית) שדבר זה יכול להתקבל רק מן החוץ⇐ פנייה מרצה אל החוץ על מנת לקבל (הריצוי יהיה לעיתים אף מנוגד לרצון או לערכים של המרצה. אבל כשהמצוקה כל כך גדולה- מוכר המרצה את ערכיו, זמנו והאנרגיה שלו בעבור נזיד עדשים.)⇐ 2 אופציות: 1. החוץ לא מעריך בכלל. 2. החוץ מעריך אבל לעולם איננו מבין את רמת ההקרבה שהיתה כאן ובוודאי לא את המצוקה הגדולה של המרצה..⇐ במקרה הראשון, אכזבה וכעס, אפילו זעם. במקרה שני יתכן שובע זמני ושוב יגיעו אכזבה וכעס, כי הרי נזיד עדשים איננו יכול לספק רעב שכזה.

מדוע נוצר הלופ? אולי כדאי שנקדיש רגע למקור הביטוי נזיד עדשים:*מקור הביטוי הוא בתנ"ך ”וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה“ (בראשית כה', לד'). בפרק מסופר שעשו חזר הביתה עייף ורעב, וכשראה שיעקב הכין תבשיל של עדשים, הוא הסכים למכור לו את הבכורה כדי לקבל מנה מהתבשיל. בימינו הביטוי משמש לתיאור החלטות שגויות או קצרות-רואי שנעשות כתוצאה מרעב או מצורך חומרי דחוף כלשהו, ויקימילון.

האנשים המרצים הם אנשים שנמצאים במצוקה תמידית של רעב להכרה, לאהבה, לאהדה. מצוקה זו התפתחה בילדות המוקדמת שלהם. באחת משתי דרכים: אם מפני שלא קיבלו אותה כלל מהוריהם. אם מפני שקיבלו אותה מתוך תנאי. ילד אשר גדל בבית בו צרכים רגשיים אלה מסופקים לו באופן תמידי ומעצם היותו, ילמד בבוא היום לתתם לעצמו. יהיו בו קולות מופנמים מהם יוכל לשאוב, להתחזק ולהתמלא. במילים אחרות, הוא יסתובב שבע בעולם ויוכל לפעול בו מתוך רצונו, תשוקותיו, ערכיו ולא מתוך הצורך בסיפוק צרכים בסיסיים אלה. למעשה, האדם המרצה הוא אדם שהוריו, לא הצליחו לבנות בו תשתית מספקת של ערך עצמי. נשאר שם ילד שחייב לקבל עוד מן החוץ.

איך אפשר לעבוד עם זה? עצם המודעות כבר מהווה התחלה טובה ומשמעותית. ההבנה שיש כאן ילד.ה שצמא להכרה, הערכה, אהבה ושיש סיבה אמתית לצמא שלו. על המודעות הזאת נרצה להוסיף גם הבנה שאף אחד לא יכול לתת לילד הזה את מה שהוא זקוק לו מלבד הוריו. ההורה שלו כעת הוא המבוגר שאת.ה. לכן, כשאני שמה לב שעולה מנגנון הריצוי- אני רוצה לעצור ולהבין שיש עכשיו ילדה עם צורך מאוד חזק להכרה, לאהבה.. ואני היחידה שיכולה לתת לה את זה באמת. רק מה שאני אתן יכול להיטמע וליצור שינוי.

לא משנה באיזה שלב הבחנתי שאני בתוך הלופ, גם אם בשלב של הזעם- העיקר ששמתי לב. עצרתי. אמרתי לעצמי "אהובה, כ"כ את זקוקה לאהבה ולחיזוק עכשיו. אני כאן!" זה באמת כ"כ פשוט? כן! אבל זה לוקח זמן כמו עם ילד קטן. עד שיהפוך לרווי. צריך הרבה סבלנות שם.

לאוהבי ההיבטים הפרקטיים כמובן שאפשר (אפילו רצוי) להוסיף דברים כיפיים שמראים אהבה והכרה- מה באמת יעשה לי נעים עכשיו. יגרום לי להרגיש בעל ערך? לצפות בפרק מסדרה שאני אוהבת/ לעשות אמבטיה/ לצאת לטבע/ לשתות כוס יין טוב..

אם אתם אנשים מרצים יתכן שעכשיו צורח בכם הילד הקטן ואומר "אבל אני צריך את זה מן החוץ. חייב. מוכרח..". תנו לו מקום, גם למצוקה שלו. היא אמתית! אבל, הישארו הוריו, אל תזדהו אתו כי אז הוא שוב נשאר לבד לקושש נדבות בעולם בגדול והקר.