היא מגיעה אלי בכל יום שלישי. אחר הצהריים. יושבת ומפטפטת בלי הפסקה. אני יודעת שהמצב החברתי שלה לא טוב, לכן באה. אני יודעת שגם בלימודים היא מתקשה. בדרך לא דרך סיפרה בקושי שיש ילדה אחת שמצבה החברתי חמור משלה. על הכאב היא לא מדברת. אבל היא זועקת אותו בכל רמח"ח איבריה.
אני מרגישה שצריך להתקרב אל הכאב בעדינות רבה. ממש רואה את הפצע החי. ורוצה לנקות ולחטא ולחבוש ולאפשר לו להבריא. להחלים. וכל מה שמתאפשר לי כרגע הוא להיות איתה שם. במקום שמפחד לגעת. במקום שנמנע. במקום שרוצה להגן על עצמו מהכאב בכל מחיר. להיות שם איתה כמה שצריך. ותו לא.
זה מזכיר לי שיר שקראתי לא מזמן (נכתב בהקשר אחר אבל מתאים תמיד..):
אִם תִּפְגֹּשׁ אָדָם שָׁבוּר
שֵׁב אִתּוֹ
עַל סַף הַשֶּׁבֶר הָאָרוּר
אַל תְּנַסֶּה לְתַקֵּן
אַל תִּרְצֶה שׁוּם דָּבָר
בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבַת הַזּוּלָת
שֵׁב אִתּוֹ
שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם לְבַד.
(סמדר וינשטוק)
ואני לעצמי, את מה אינני מספרת, היכן הכאב גדול מכדי לגעת והאם אני נמצאת שם עם עצמי ביראה ובאהבה?
ואת?
ואתה?