סיימנו כבר את לימודינו בבית הספר. אולי גם למדנו לימודים גבוהים- אוניברסיטה, מכללה, מכון.. וזהו, יש לנו את כל התעודות!
מרגע שסיימנו אנחנו משוחררים מהגשת עבודות, ממבחנים, מהגעה בזמן לשיעורים..
אבל, האם אנחנו משוחררים מלמידה?
מהי למידה? האם למידה היא הבנה שכלית של הדברים? ניתוח שלהם ומספור ודירוג וחלוקה? האם למידה היא רכישת ידע או מיומנות כלשהי? האם מדובר בהכללה והסקת מסקנות? האם היא מודעת או מכנית? האם היא מערבת בתוכה מרכזים אחרים, פרט למרכז השכלי, רגשיים, תחושתיים? האם היא מביאה לשינוי? האם אפשר לקרוא לשינוי זה צמיחה?
מהם חיינו ללא למידה? האם ללא למידה יכולה להתקיים התפתחות?
ואילו תלמידים אנחנו? האם אנחנו תלמידים חרוצים? מחכים למורה בכיתה? מקווים שייתן שיעורים ועבודות כדי שנוכל לתרגל? שואלים שאלות? רואים בכל קושי אתגר? נדהמים, בכל פעם מחדש, מהאפשרויות האינסופיות החבויות בלמידה? האם אנחנו תלמידים סקרנים? האם אנו מחכים שיפעילו אותנו או שאנו יוזמים מתוך עצמנו? האם אנחנו מתעייפים לעתים קרובות או רצים למרחקים ארוכים? האם אנחנו מתייאשים כשלא מצליח לנו או מתמלאים באנרגיה לקראת הניסיון החדש? האם אנחנו מחפשים את התשובות או את השאלות? האם אנחנו בוחרים את השיעורים אותם אנחנו רוצים ללמוד? ואם כן, לפי מה? לפי מידת הקלות והקושי? לפי השעה ביום?.. ואולי איננו בוחרים ופשוט מגיעים לכל שיעור המוצע לנו?..
רבים מאיתנו בוחרים להבריז משיעורים חשובים. רבים מאיתנו מסרבים להגיע לשיעורים שבהם צריך להיות בתוך הקושי. רבים מאיתנו מסרבים להתפתח דווקא היכן שכדאי. אם אפשר אפילו לומר בעדינות- היכן שצריך.
למה? אולי כי.. קשה לנו. כי קשה לנו לראות את עצמנו בתוך מצבים של קושי. כי אנחנו מפחדים לראות את עצמנו בחולשתנו. כי אנחנו מפחדים להישבר, להתמוטט, להיכנס לדיכאון. כי אנחנו רוצים להאמין שאם נתחבא מתחת לשמיכה- המפלצת תיעלם. אם רק נתחבא מספיק. ממש בשקט. לא ננשום.. היא תעלם. (או לחלופין- אם נברח החוצה ונעשה כאילו אנחנו לא רואים אותה, נהיה עסוקים כל הזמן, נתרוצץ ממקום למקום..).
לפעמים, אנחנו עושים זאת כאורח חיים. חיים בבריחה מתמדת. מבריזים שוב ושוב מאותו שיעור. ולפעמים, אנחנו מגיעים לנקודה שנמאס לנו. אנו רואים שחיינו סובבים במעגל. שברגע שהברזנו משיעור מתבשל כבר השיעור הבא בשבילנו. בדיוק באותו עניין (גם אם בלבוש שונה) והוא חוזר שוב ושוב כי זה השיעור שלנו..
אז אם הגענו לנקודה הזאת שממנה לא ניתן להמשיך בדרך הרגילה- כשהחבר'ה (הפנימיים והחיצוניים) שקוראים לי להבריז כבר לא נראים לי כאלה 'קולים' אלא אבודים וחסרי אונים מול כוחות החיים ואינני רוצה ללכת אחריהם יותר..
אם אני שם- אני מפסיקה להבריז! אני רואה את השיעור במערכת. אני רואה את הקושי שהוא כנראה יביא איתו. אני נכנסת לשיעור. אני חווה את הקושי. אני מקבלת אותו כחלק מתהליך הלמידה שלי. אני מוקירה אותו על כך. אני מוכנה לאפשר לו להיות ומכאן גם לאפשר לעצמי להיות. אני לא יודעת מה יבוא- אני רק יודעת שאינני מוכנה לברוח יותר.
לאט לאט אני מתחילה לראות את הקושי כהזדמנות. דווקא השיעורים שמהם רציתי להבריז כל חיי הופכים לשיעורים יקרי הערך ביותר. הפרצה בגדר והחבר'ה המבריזים עדיין קוראים לי לפעמים אך קולם הולך ונחלש. אני מתחילה להיות סקרנית בנוגע לקושי. אני נפתחת אליו. אני לומדת לסמוך על עצמי ועל מה שמזמן לי העולם. אני חיה, אני צומחת. אני מודה.
בית הספר של החיים הוא מקום נהדר להתפתחות, להתנסות, ללמידה. חבל לפספס שיעורים. אל תבריזו!
הכותבת, כרמית אוזן היא מאמנת טרנספורמטיבית, מנחת סדנאות
054-7793382
