לא פעם נראה לנו שכלים כאלה ואחרים הם קיצור דרך מעולה לחיים טובים ומלאים ואכן חשיבותם רבה מאוד אך אינה מהווה תחליף לעבודה עם הפצע, היינו- לטיפול רגשי. בפוסט קצר זה אתן סקירה קצרה וממוקדת על שניהם.
הכלים הטכניים, בינהם גם רגשיים. כלים כגון: ספורט, נשימות, הומאופטיה, תרופות, יוגה, מדיטציה, ניהול כעסים, כלים חברתיים, עבודה עם פרשנויות, כלים אימוניים וכו'- מאפשרים לנו לחיות בנוחות יחסית עם הפצע.
העבודה הרגשית- מטפלת בפצע עצמו כדי שיבריא.
הכלים הטכניים נלמדים ומשתלבים בתוך החיים הקיימים שלנו. רכישתם אם כך, כרוכה בלימוד ובתרגול. הקושי יהיה כאשר לא נתרגל, או כאשר לא נצליח והעבודה לפיכך תהיה עבודה על אינטגריטי (אומר- מתכוון- עושה) ועל המנעות משיפוטיות או ביקורת עצמית.
העבודה הרגשית תתבצע דרך הסכמה לראות את הפצע, לתת לו מקום, לפגוש אותו, ומכאן לאפשר גם לחוויה חסרה או להיבטים רשיים אחרים כמו חמלה, אהבה, ביחד.. להכנס. הקושי הוא במפגש עם הפצע ובמתן האמון הכל כך גדול שצריך להיות שם כדי שיתאפשר לתת לכאב מקום.
ההבדל בינהם הוא באיכות החיים שלנו. תארו לכם איך יראו חייכם בלי שהפצע יהיה קיים בכלל. כמה קלילות, שמחה, אהבה, הצלחה, יצירתיות, הנאה.. יהיו אז. איך יראו מערכות היחסים שלכם עם חברים/ הורים/ ילדים/ עמיתים לעבודה/ בןת זוג וכו. איך יראה היום שלכם- כשאתם מסתובבים בעולם בלי הפצע.
כמובן שגם הכלים הטכניים (שחלקם רגשיים) חשובים מאוד מאוד. לפעמים הם אפילו הכרחיים כדי שתתאפשר עבודה עם הפצע. ולפעמים צריך לצעוד איתם תקופה מסויימת כדי להתאזן ולנשום. יחד עם זאת, יש חשיבות עליונה לעבודה עם הפצעים שלנו כדי שנוכל להבריא אותם, אני רואה את זה אפילו כמו חוב שעלינו לשלם לנפשנו הפצועה. היום, כשאנחנו בוגרים, לתת לה את מה שחיכתה לו כל כך עד כה.