המורה הנו הכלי המרכזי בחינוך. הילדים לומדים ממנו והלמידה המשמעותית ביותר שלהם איננה מהדברים שהוא מדבר עליהם אלא ממנו עצמו. מדרך התנהגותו, מתגובותיו. המורה הוא המבוגר שיכול להביא דוגמה אחרת אל חייהם, לייצג משהו אחר ממה שמכירים הילדים את עולם המבוגרים.
אם כך, מה היינו רוצים שייצג? איזו דוגמה יביא להם? מה היינו רוצים שילדינו יקבלו הלכה למעשה ממוריהם, מלבד ידע? זוהי אולי השאלה המשמעותית ביותר שאפשר לשאול כשמדברים על חינוך.
מהם הדברים הבסיסיים המחייבים כל מורה באשר הוא מורה?
או שמא עלינו לשאול- מהו הדבר החשוב שילד זקוק לו יותר מכל כדי להתפתח, ללמוד, להצליח, לממש את עצמו?
הילד זקוק יותר מכל למישהו שיאמין בו, שיוקיר אותו כפי שהוא.
כל איש חינוך יסכים לאמירה זו (אני רוצה להאמין בזאת).
אבל, בפועל הדבר לא קורה. מדוע? האם הדבר קשור בתנאים חיצוניים כאלה ואחרים שאינם מאפשרים זאת? סביר להניח שאלה אכן משפיעים אבל, עיקר העיקרים היכן הוא?
מה צריך לקרות כדי שאדם יאמין, יקבל או יוקיר אדם אחר? מהו התנאי המקדים לכך?
– שאדם יוקיר, יקבל את עצמו ויאמין בעצמו.
ולשם כך, מהו התנאי המקדים?
– שאדם יכיר את עצמו
ומה עוד קודם?
– שידע להקשיב ולהתבונן.
בשביל 'יחסי אני- אתה' צריך שיהיה קודם כל אני ואז 'יחסי אני – אני', רק אחר כך יכול ה'אתה' להיכנס לתמונה. אי אפשר לעקוף זאת. מורה שאינו יודע להקשיב לעצמו- לא ידע להקשיב באמת לתלמידו. מורה שאיננו מוקיר או מאמין בעצמו או שאיננו מקבל את עצמו כפי שהוא- לא יוכל לשמש דוגמה אישית לתלמידיו וודאי שלא יוכל לקבלם כפי שהם באמת.
וכל אלו הם באמת פנטזיות רחוקות ואולי אפילו בלתי ניתנות להשגה.
אבל, מה אם המורה יראה שהוא לא ממש ותמיד מקבל את עצמו? מה אם יראה שהוא לא תמיד מאמין בעצמו? הוא יוכל להיות שותף עם התלמיד לאותן חוויות ויותר מכך: להתקדמות בדרך אל מעבר להן. וזה כבר דבר עצום מפני שהשותפות הזו לדרך, המסע המשותף הזה- שם את המורה והתלמיד במערכת יחסים מעצימה, מכילה, מקבלת.
ויש עוד, מה אם יזכה המורה לחוות את החוויות הללו (באופן קבוע) – הוא יחווה קבלה והוקרה והקשבה אמיתיים. חוויות שכאלה, גם אם באופן לא מודע, לבטח יביא עימו לתלמידיו.
אז, יהא המורה- מורה. באשר הוא יורה את הדרך אל העצמי. הדבר היחיד שיכול להיות לנו אי פעם באמת.