אני הולכת על חוף הים. אינני שמה לב לחול תחת רגלי. ראשי עסוק במקומות אחרים. אני נזכרת. אני רוצה לחוש את החול. אני שמה לב אליו. מתבוננת בו. גרגרים גרגרים בהירים, זהובים כמעט. אני חשה אותו בכפות רגלי. רך ועם זאת קשה למגע. שביר. עדין ומתפורר. נענה למגע כף רגלי. אני חשה אותו, רואה אותו אבל, משהו בי מרגיש את הפער. משהו יודע שאין זה הדבר האמיתי. שיש תחושה אחרת של חול. שיש מגע אמיתי, עמוק יותר, שאינני יכולה להגיע אליו. שהמגע יכול להיות פנימי. שאני יכולה להיות בו. אני מייחלת להיות בו. להיות.
לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב
אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב
אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וֶאֱסָרַי, בְּעוֹד
צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב
יקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ
יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב. (רבי יהודה הלוי)
לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב. לבי- במזרח. אנוכי- בסוף מערב. כל כך רחוק. כמעט בלתי אפשרי. אבל, שם נמצא לבי. והכאב אינו מאפשר לי ליהנות מכל טוב העולם הזה מפני שאינני יכולה לגעת בו. ואינני יכולה למלא את הסיבה שלשמה באתי לעולם הזה. אינני יכולה לממש את חובי כאדם עד שלא אגיע לציון. משאלתי: "יקל בעיני עזוב כל טוב ספרד". האם אוכל לוותר על 'מי שאני'? האם משאלתי חזקה דיה בשביל להביאני לכך? לא היה זה מזלו של רבי יהודה הלוי שבזכותו הצליח להגיע לארץ הקודש. היה זה רצונו העז שהביאו אליה. המוכנות שלו לעזוב את מה שבכאן. לוותר על כל מה שיש פה, בחיים אלה, לטובת "עפרות דביר נחרב"- קודש הקודשים וגם אם יהיה זה עפרו בלבד וגם אם יהיה חרב, שומם, הרוס ויבש.