פוסט פרקטי על הסבל וכיצד אפשר להפחיתו

תמיד יש סבל כשם שתמיד יש הנאה, אלו הן שתי גדות של הנהר בו זורמים חיינו,

אלא שיש סבל שאיננו הכרחי

ההתנגדות וההצמדות הן התנועות הגורמות לסבל המיותר

ההתנגדות לסבל שמגיע באופן טבעי, כחלק מן החיים- משאירה אותי במאבק עימו, בהזדהות.. כך אין לו אפשרות להיות ולהמשיך הלאה..

ההצמדות להנאה אשר מופיעה לא מאפשרת לי לתת לה לעבור בי במלאות..

ההצמדות וההתנגדות אם כך, עושות בדיוק את הפעולה ההפוכה ממה שביקשתי לעצמי.

התנגדתי מפני שרציתי שהסבל או הכאב ייעלמו אך במקום זאת- יצרתי מצב בו הסבל/ כאב נתקעים בתוכי

נצמדתי מפני שרציתי שההנאה או השמחה יישארו אך במקום זאת יצרתי מצב בו הן נעלמות..

אז מה אפשר לעשות? התשובה היא פשוטה- ל-א-פ-ש-ר.

איך עושים זאת? האפשור הוא אמנות שלמה אולי אחת האמנויות החשובות ביותר עבור האדם. והיא נלמדת במשך כל ימי חיינו.

ובכל זאת, 2 כיוונים פרקטיים שיכולים לעזור לכולנו:

1. כאשר אני שמה לב לסבל או כאב (וגם לשמחה או הנאה) ולהתנגדות שעולה בי. איך אני יכולה לזכור שאני לא הסבל או הכאב אלא שיש בי עכשיו גם סבל וכאב? יש משהו בהזכרות הזאת שמחזיר אותי שוב לתפקיד שלי כמנהלת, כאדם בוגר, מה שמאפשר לי לא להזדהות עם הכאב אלא פשוט לאפשר אותו.

2. הכאב או הסבל הם פעמים רבות משהו שעולה בי ומשתחרר- יתכן שהם נמצאים בתוכי כבר שנים רבות מאוד ואיזשהו טריגר עורר אותם בי כעת, איך אני יכולה לזכור זאת ואולי אף לשמוח על כך שהם סוף סוף משתחררים מהמקום הלא מודע או המודחק שהיו בו ואם רק אאפשר להם יוכלו להיות בחוץ או לעבור טרנספורמציה.

ג'לאל א-דין רומי כתב שיר על מלון אורחים. הוא מדבר בדיוק על זה. מצרפת אותו כאן.. הוא מסביר יותר טוב ממני:) מאחלת לכולנו שנקבל את כל מה שעולה בנו בברכה.

מלון אורחים / ג'לאל א-דין רומי

להיות אנושי זה מלון אורחים.
אורח חדש מדי בוקר.

שמחה, דכאון, רשעות,
מודעות חולפת מגיעה
כאורח בלתי צפוי.

קבל את כולם בברכה ובדר אותם!
אפילו אם הם קהל של עצבונות,
שמנקה את ביתך באלימות
מכל רהיטיו,
עדיין, התייחס לכל אורח בכבוד.
ייתכן שהוא מרוקן אותך
בעבור עונג חדש.

המחשבה החשוכה, הבושה, הרשעות,
פגוש אותם צוחק בדלת,
והזמן אותם פנימה.

היה מלא תודה לכל מי שבא,
כי כל אחד מהם נשלח
כמדריך מלמעלה.