גיל ההתבגרות מתחיל בסביבות גיל 12-13, לעתים אף קודם לכן ומסתיים בתחילת שנות העשרים (כמובן שאני מציינת כאן את הממוצע. בהחלט יכולים להיות מצבים שונים).
גיל זה מאופיין בתהליכי שינוי מואצים בתחומים שונים. תהליכים אלה, הנראים לעיתים כ'קפיצות', יוצרים פערים בין המקום בו היה המתבגר כילד לבין המקום בו הוא נמצא כעת. פערים שעדיין לא גישר עליהם מבחינה רגשית או נפשית ואף הוריו עדיין לא הפנימו את ה'קפיצה' שנעשתה. חלק גדול מקשיי גיל ההתבגרות נובעים מפערים אלו.
דוגמה מוחשית מאוד לכך היא הקפיצה הפיזיולוגית– התפתחות גופנית של המתבגר/ת. צמיחה מהירה לגובה, פצעונים על הפנים, התפתחות החזה אצל הבנות, שינוי משמעותי בריח הגוף ועוד. דוגמת ריח הגוף יכולה להמחיש כאן את הפער בין מה שהיה למה שעכשיו ואת העובדה שעדיין לא הופנם השינוי ולא עובד מבחינה רגשית. אפשר לומר- שהמתבגר עדיין לא 'התרגל' לעצמו החדש. פעמים רבות כשנכנסים לכיתה של מתבגרים ריח גוף חזק ולא נעים עולה מהמתבגרים ומהמתבגרות. הרבה מורות ממש כועסות על כך ש'אינם אסתטיים או הגייניים'. הדבר ממחיש טוב את הפער מפני שהם באמת לא מודעים לכך שהריח עולה מהם. וגם אם כן, הם אינם מודעים לעוצמות שלו. הם פשוט לא רגילים לריח הגוף הזה ולכן, בבוקר, לפני יציאתם מהבית, לא עולה בדעתם להשתמש בדיאורדורנט. גם הוריהם עדיין לא התרגלו ל'קפיצה' הזאת ושוכחים להזכיר להם וכך קורה שהמציאות החדשה מפתיעה אותם ואת הוריהם וסביבתם הקרובה בכל פעם מחדש.
המצב שבו המתבגר לא ממש מכיר את עצמו. שאפילו רצונותיו, תחושותיו, תחומי העניין שלו, תגובותיו ואפילו גופו- מפתיעים אותו בכל פעם מחדש, הוא מצב מבלבל וקשה היכול להביא עמו כעסים, הסתגרות, ירידה בדימוי העצמי, לא בכדי נאמר כי מתבגרים חווים משבר- 'משבר גיל ההתבגרות'. ביטוי זה ממחיש את השבר בין מה שהיה לבין מה שמתהווה- כל עוד לא נבנה גשר מעל השבר הזה, כל עוד לא התאחה השבר. יורגש המשבר באופן מלא על ידי המתבגר ובני משפחתו.
גודל השבר ועצמתו תלויים בגורמים רבים. בדימוי העצמי שהיה לילד טרם גיל ההתבגרות, בבגרות שאליה הגיע טרם גיל זה, בעצמאות שניתנה לו על ידי הוריו ושהוא הסכים לאפשר לעצמו גם כן, במהירות ההתפתחות- בגודל הקפיצות, באפשור ובהכלה שניתנו מבית לשינויים המהירים הללו ובכושר ההסתגלות של המתבגר ושל בני משפחתו, בלחץ החברתי המופעל על המתבגר ועוד ועוד.
הצורך של המתבגר בהתרחקות מהוריו הנו צורך מהותי ומשמעותי המאפיין את גיל ההתבגרות. גם כאן קורה שיש שבר בין ההורים לילד, בין הילד לבין עצמו ובין ההורה לבין עצמו. הילד, שעדיין לא התרגל ל'עצמו החדש' מתקשה להפריד בין הצורך שלו להיות חלק מקבוצת השווים לבין הצורך שלו להיות חלק ממשפחתו, הוא מתקשה להפריד בין 'היותו בן של' לבין היותו אדם עצמאי וכו'.. הקושי הזה נפתר, פעמים רבות, לא על ידי פשרה הוגנת או איזשהו הליך גישור פנימי, אלא על ידי הכרעה לטובת אחד הצדדים. הכרעה כזאת תמיד תייצר קושי. אם יבחר להישאר 'הילד של אמא ואבא'- ירגיש תלוש ולא שייך לקבוצת השווים ולא פעם אף הוריו ייאמרו לו שהוא כבר בגיל ההתבגרות, כדאי שיצא מהבית, שיפגוש חברים וכו'. ואם יבחר ללכת באופן טוטלי על חיפוש הזהות העצמית- ירגיש לא פעם שהוא מחויב לנטוש את ערכיו מבית כדי לבדוק מחדש את הכל וכדי לעשות זאת, עליו לייצר ניתוק מהוריו, הפרדה שתאפשר לו בחינה עצמית שכזאת.
פעמים רבות מפרשים זאת ההורים באופן אישי, הם נפגעים מכך שבנם/ביתם שעד היום שיתפו אותם, התייעצו איתם והיו מעוניינים לבלות בחברתם, כבר אינם רואים בהם את 'אלה שיודעים הכל', כבר אינם רואים בהם אלטרנטיבה כייפית לבילוי ואפילו לא לא רוצים לשתף אותם כי.. 'אתם לא תבינו', 'אין לי סבלנות לחפירות', 'אחר כך' וכו'.
כדאי לזכור שגם אם יש מרד- המרד הוא בקיים ולאו דווקא בהורים כהורים. המרד יכול להיות בעולם המבוגרים למשל- שההורים הם חלק ממנו…לעיתים יש גם מרד בהורים כהורים. בדרך כלל כשיש כפייה או ניסיון לכפות את דרכי על המתבגר- הוא מורד. למעשה הוא מורד בסמכות שמיצג ההורה ולא בהורה עצמו.
ובעצם, אין זה נגד ההורים אלא בעד העצמאות ובעד חיפוש עצמי והגדרה עצמית. כל אלה הם חשובים ויש לאפשר אותם ולברך עליהם.
אז מה עושים עם השבר/ המשבר הגדול? האם אפשר להקטינו מבלי לפגוע בתהליך ההתבגרות? לדעתי אפשר.
בעיקר אפשר להתבלבל פחות עם המתבגר. אפשר לזכור שזה לא נגדי. אפשר לזכור שגם אם נראה שאני כהורה רק מעצבן אותו, מביך אותו ומקשה עליו- וסביר להניח שזה נכון לפעמים- עדיין אני ההורה. יקר, חשוב, מקנה בטחון. אני העוגן, אני המקום הבטוח ואני תמיד פה.