בכל אחד מאיתנו יש כל מני עסקים בלתי גמורים. פצעים שנפצענו בגיל כזה או אחר ושנשארו פתוחים. צמאים לטיפול. למגע יד אדם. למישהו שיגיד שהכל בסדר עכשיו. שאפשר להמשיך.
כמהים למישהו שיראה אותם, יקשיב להם ויבין. שיסכים להיות שם איתo. בלי להבהל ובלי לשפוט ובלי לנכס לעצמו את הכאב.
ואולי אפילו יציע אלטרנטיבה למסקנות שהגיע אליהן אותו הילד הפצוע מחוסר ברירה. אולי יש אפשרויות אחרות, נוספות..
מישהו שיושיט יד וילך איתנו לשם ויהיה איתנו ולא יעזוב עד שהפצע יתחיל תהליך של ריפוי. והילד יוכל אז לגדול, להתבגר באמת ולחיות את חייו שלו.
ולא רק את העסקים הבלתי גמורים שלו שוב ושוב ושוב..