לא תמיד אנו מוצאים דרך לתקשר עם ילדינו. על מה בדיוק נדבר? אנחנו לא באמת מעניינים אותם. הם לא רוצים לתקשר איתנו בכלל..
לפעמים יש לנו תחושה שאנחנו כל כך רוצים לחזק את הקשר, לתת להם להרגיש ולדעת שאנחנו שם בשבילם, וגם לדעת שהם כאן בשבילנו, שלא התרחקנו מדי, לחוות רגעים של אינטימיות שתזכיר לנו ולהם עד כמה אנחנו חשובים ועד כמה אנחנו אוהבים..
אז מה אפשר לעשות כשנראה כי אנחנו לא מצליחים למצוא את הדרך לתקשורת בריאה עם ילדינו?
סיפור לפני השינה..
לבחור ספר (ספר ארוך או סיפורים קצרים מעניינים)- שאנחנו ממש אוהבים ושיכול להתאים גם לילדנו/ למתבגר שלנו. משהו עם 'נשמה'. ולקרוא כמה פעמים בשבוע בקול .. ממש כמו שהיו קטנים, סיפור לפני השינה..
על אותו משקל אפשר גם לבחור סדרה טובה. כזו שמתאימה להורים וגם למתבגרים. היא יכולה להיות כל דבר שאהוב עליכם מדרמה ועד טלנובלה. כך, גם כשהכל קשה ופגוע יש את הרגע הזה ביום שיושבים ביחד ולרגע אנחנו בעולם אחר, עם סיפור אחר.. מרגש, מותח, מצחיק.. ביחד!
הם יכולים לומר שזה לא לעניין. אפילו לצחוק עליכם שהעליתם רעיון מטופש וילדותי כל כך.. אבל, אם תתעקשו ובעיקר, אם באמת תרצו בכך, זה יכול לקרות.
(אוסיף כאן מניסיוני האישי והמקצועי. ראשית, אני מקריאה מספר פעמים בשבוע לבנותיי, למרות שהן כבר יודעות לקרוא ויכולות לקרוא בעצמן. הן מחכות לכך בקוצר רוח וזוהי חוויה משותפת חשובה ומשמעותית לכולנו. שנית, במשך 15 שנות עבודתי כמורה לספרות לבני נוער (12-18) גיליתי את אהבתם הגדולה לסיפורים. כשהיינו באמצע קריאת סיפור, הם היו מחכים לי בכיתה בשקט, עם ספרים פתוחים, מוכנים להמשיך במסע שלנו יחד. דרך הסיפורים אפשר היה לגעת ברגשותיהם של הקשוחים ביותר, של הדחויים שיותר, של אלה- שכלום- לא מעניין – אותם וכו'. הם האזינו בשקיקה, מתמסרים לסיפור, לחוויה, להקשבה..).
אז, אם אכן תתעקשו, תוכלו להיות ביחד המתבגר/ת שלכם במציאות אחרת שיש בה דמויות אחרות ומעניינות, מקרים ומצבים חדשים, מראות ותיאורי נוף ממחוזות רחוקים..
ובכל זאת, אותה המציאות בדיוק המתרחשת בתוכנו ובינינו- קונפליקטים פנימיים וחיצוניים, רגשות- הרי לכולנו אותם רגשות (כמה זה מדהים- בכל מקום בעולם כולו- אותם רגשות אצל כולם), ותמיד עולה הצורך באהבה ובהקשבה ובתחושת ביטחון ובידיעה שיש בי ערך ובתקשורת עם האחר ועם עצמי..
ופתאום יש חוויה עמוקה של ביחד. כאילו יצאנו למעין מסע אינטימי משותף אל תוך חייו של הגיבור ולפעמים מיטשטש הגבול בינו לביני, בין רגשותיו לרגשותיי, בין כאביו לכאבי ואנחנו שם יחד- בכאב- אמא וגיבור הסיפור ואני. הולכים בדרך. מקשיבים, חולקים, תומכים ומאפשרים לדברים להגיע ולהיות בחדר, בינינו, בתוכנו..
יש רגעים שאנחנו שם ביחד.
זהב לא ישווה להם.
הכותבת היא מאמנת אישית ומטפלת רגשית למבוגרים ולנוער