ההצעה שלי הפעם תראה אולי קצת משונה, אבל אני מבטיחה לך שהיא אפקטיבית ביותר.. למרות שהיא מביאה איתה מעט אי נעימות לזמן מה, היא מחוללת שינוי מבורך שמגיע מבפנים.
התחלתי לנסות אותה על עצמי כשנואשתי מלהשיג שיפור או שינוי במקומות/ מצבים מסויימים בחיי, ראיתי התנהלויות חוזרות ונשנות שלי שלא הייתי מרוצה מהן ולמרות שידעתי והכרתי וניסיתי לשנות עדיין המשיכו להופיע. הייאוש הזה הביא אותי למצב בו הרמתי ידיים ואמרתי: די, אני לא נאבקת בזה יותר. זה מה שיש! יחד עם זאת, הייתה בי כ"כ הרבה מודעות שפשוט 'עמדתי מן הצד' והתבוננתי בעצמי תוך כדי שהדברים קורים.. ותוך ידיעה ברורה לאן יובילו וכיצד הכל יסתיים.. אחרי כמה פעמים כאלה התחיל בתוכי תהליך של שינוי, שמתי לב שפחות הזדהיתי עם מה שקרה, איזושהיא פרופורציה חדשה התגבשה בי ובשלב מסוים, גם התגובה שלי השתנתה.
כשהבנתי שיש פה משהו שעובד התחלתי לעבוד עם זה בקליניקה, גם עם מטופלים בינם לבין עצמם וגם בתוך מערכות יחסים ושוב ושוב ראינו תוצאות מופלאות. כל מה שדרוש זה התמדה, סבלנות ואמון.
בגדול, הכלי הזה יכול לשמש אותך ב:
א. מצבים של תגובה אוטומטית שלנו שאנחנו רואים שלא משרתת אותנו.
ב. תגובה לא נעימה קבועה של אדם מסוים להתנהגות מסויימת שלנו.
הכלי הוא למעשה תהליך בן 3 שלבים (שאינם גוזלים זמן רב, לא לדאוג:) שמיד אפרט כאן.
לפני כן, חשוב להבין את הרעיון הכללי. זה הולך כך: לא נשנה כלום בהתנהגותנו, אבל נדליק את אור המודעות ונאפשר לעצמנו לראות איך הדברים מתרחשים.. חלק מאיתנו יהיה 'בפנים' וחלק מאיתנו ישאר 'בחוץ' ויתבונן.
אז.. איך זה עובד?:
א. מצבים של תגובה אוטומטית שלנו שאנחנו רואים שלא משרתת אותנו.
שלב ראשון:
בשלב זה יש ללמוד כיצד ה'כפתור' שלך עובד.. מה מפעיל אותו ומהי התגובה כאשר הוא נלחץ..
ניקח דוגמה: א' שונאת לאחר! כשאחד מבני המשפחה מעכב את כולם מאיזושהיא סיבה וגורם לכולם לאחר א' נלחצת ומלחיצה את כולם. זה הכפתור (איחור)- זו התגובה הרגשית (לחץ)- הביטוי החיצוני הוא כעס וצעקות.. א' כבר יודעת שהכעס והצעקות שלה לא עוזרים אלא רק מקלקלים לה ולכולם. היא מנסה להאבק בעצמה, להפסיק להגיב כך.. אבל בסופו של דבר, מוצאת עצמה בדיוק באותו מצב..
שלב שני:
יש לאתר מראש מצבים בהם סביר להניח שהכפתור יופעל.
לדוג': א' יודעת שמחר היא משפחתה צריכים להגיע לאירוע כלשהו. א' לוקחת בחשבון שיש סיכוי שהכפתור יופעל..
שלב שלישי:
ברגע האמת, יופעל הכפתור – כעת יש לאפשר לעצמך לפעול לפי התגובה הרגילה שלך.. לא להיאבק בה, לא לנסות לשנותה, פשוט לפעול מתוך האוטומט ובו בזמן להתבונן בעצמך (יהיה חלק שמתבונן, אין צורך לעשות כאן משהו מיוחד. עצם הידיעה המוקדמת שעכשיו התגובה תהיה X, וההחלטה שלא להיאבק בה, תאפשר לך להתבונן בעצמך בזמן אמת..).
ולדוג' שלנו: המשפחה של א' מתארגנת לאירוע.. מתחילים לצוץ סימנים לעיכוב.. א' מרגישה שהיא מתחילה להלחץ היא יודעת שכש'הכפתור יופעל' היא תתעצבן ותתחיל לכעוס.. היא לא רוצה יותר את התגובה הזאת שלה (שמקלקלת לכולם) אבל הפעם היא מחליטה פשוט לאפשר לזה לקרות.. א' רואה את הכפתור מופעל, היא רואה את הכעס עולה והיא רואה את עצמה צועקת..
אחרי שנתרגל כמה פעמים את ה'תגובה הצפויה באור המודעות' דברים יתחילו להשתנות (הסיבה העיקרית לכך: אי הזדהות ויצירת מרחק ביני לבין הרגשות והתגובות בסיפור).
ב. תגובה לא נעימה קבועה של אדם מסוים להתנהגות מסויימת שלנו.
דוגמה: בן הזוג מתקשה להתמודד עם לחץ, כשמלחיצים אותו, הוא כועס. זה הכפתור שלו (לחץ) וזו התגובה (כעס).
(יכולות להיות כאן אינסוף דוגמאות: כשאני מאשימה- הוא נאטם ומתנתק.. כשאני בוכה- היא מתרחקת.. )
אז מה עושים עם זה?
בחרו מערכת יחסים חשובה בחייכם בהווה, בדקו מהו הכפתור בזולת שהכי מציק לכם כרגע- מה הדבר שקורה בינכם
שהכי קשה לכם איתו. ובדקו מה הדבר המקדים שאתם עושים ומפעיל זאת:
חשוב מאוד שהכפתור של האדם שמולכם יהיה לכם ברור לגמרי.
כעת, בפעם הבאה שאתם עומדים להגיב כפי שאתם מגיבים בדרך כלל- אתם ממשיכים לעשות זאת בלי לשנות דבר אבל יש משהו בכם שכבר יודע מראש איך הדברים יתנהלו מכאן והלאה.. ומתכונן להדליק את האור ולקחת את תפקיד הצופה.
גם כאן נעבוד לפי שלושת השלבים המוצעים בחלק א'.
אז מה העניין פה?
אנו נדע למה לצפות. לא נזדהה באופן מושלם עם התגובה שלנו. נוכל לראות אותה מן הצד.
מה שיקרה זה שה'מערכת' שלנו תתחיל להשתנות מבפנים.. זה מפני שיכנס אליה מידע חדש. זה המידע שזכינו בו בעזת ההתבוננות מהצד.