כמעט כולנו חווים לעיתים תנוחה כזאת. בדרך כלל נראה את התקופות הללו כקשות ומתישות. תקופות בהן שום דבר לא הולך. יש אנשים שחיים כך את רוב חייהם- לא רק בפרקי זמן קצרים אלא כמעט תמיד. עבורם, זוהי התנוחה המוכרת ביותר. במאמר זה אעסוק באנשים אלה. אך הוא יכול לתרום לכל אחד, עם הסתייגויות מתאימות.
הכיווץ הוא רגשי, שכלי וגם פיזי ואני אסביר:
כאשר אדם נמצא בתנוחה פנימית של כיווץ שום דבר באמת לא יכול להכנס מן החוץ. או לצאת החוצה באופן משכנע. כלפי חוץ יראה אותו אדם פעמים רבות כאילו איננו מקשיב, אולי ידבר הרבה- ינסה להסביר את עצמו ויאריך בדברים עד שיאבד את שותפו לדיאלוג, או שימעיט בדברים ויראה כאילו איננו שותף אמיתי לשיחה. לעיתים ידבר בקול רם מדי, חלש מדי או באופן לא ברור. מבחינה פיזית יראה מכווץ בדרך כלל. גבו, צווארו, עיניו ואפילו פיו- גם במצב של חיוך. פעמים רבות יסבול מעצירות ומכאבים שונים.
הכיווץ הוא מול העולם. ונראה כי אין היכרות מודעת עם ג'סטה של הרפייה, של התרחבות. כמעט כל פנייה מן העולם החיצוני תגרום לאדם במצב כזה להתכווץ עוד יותר. אם כמגננה ואם כרחמים עצמיים.
מבחינה שכלית תעשה כל למידה בקושי ודרך הקושי. כמעט ולא יקרה מצב של 'למידה חלקה'. גם למידה מהחיים תצלע ותקרטע. ובדרך כלל תשאר הלמידה ברמה השכלית ולא תהפוך לתובנה של ממש. מעין יכולת לזכור, לצטט, להבין לכאורה אבל לא לעומק.
מחשבותיו של אדם בתנוחה כזאת יהיו שליליות בדרך כלל והוא יאמין להן בכל מאודו. מחשבה תוביל למחשבה תוביל למחשבה והוא יחיה בעצם, בלי הפסקה, רק את מחשבותיו. כמו קירות הסוגרים עליו מן העולם החיצוני.
מבחינה רגשית, המצב הוא של מצוקה, כאב. ומגננה. פעמים רבות מתחבר לרחמים עצמיים אבל לא תמיד. מעניין שדווקא אנשים אלו, שהם מלאים באהבה וברצון לאהבה לא מוצאים אהבה בחייהם. גם אם היא קיימת, הם לא ירגישו אותה באמת ויחוו באופן תמידי בדידות תהומית.
יתכן כי משהו בעבר כיווץ אותי כל כך שאני לא יכול להתרחב, להפתח. משהו בי עוצר אותי- לכאורה מגן עלי.. כנראה שאז הייתה חשיבות מרובה לתנוחה זו והיא באמת הגנה עלי. סביר להניח שאין לי עוד צורך בה אך, כפי שכתבתי, אינני יכולה לשחרר, הג'סטה לא מספיק מוכרת לי או שאינני נותנת בה אמון. ואם בכל זאת הצלחתי לשחרר, להשתחרר. כל פגיעה קטנה מן החוץ מחזירה אותי מיד לאותה תנוחה..
יכול להיות שהתנוחה הזאת היא תוצאה של פחד. פחד שמא יגלו את מחשבותיי, את מי שאני באמת.. גם אז, כנראה שמקורה הוא בילדות. תחילתה בבקשה הטבעית של ילד, של כל ילד, להרגיש שמקבלים אותו כפי שהוא ובהתפכחות ההדרגתית הקשה ממנה. ההערות, המבטים, הנזיפות.. האומרים כמו שאתה- זה לא- בסדר/ מספיק/ טוב.. ובאיזשהו שלב אין לילד ברירה אלא להאמין לכך. תנוחת הכיווץ מאפשרת לו לגונן על עצמו מפני אחרים כך שלא יוכלו לגלות מי הוא באמת. מבפנים. מבחינתו- מה שיש שם זה נורא ואיום וכל מי שיראה- יבין מיד שמשהו לא בסדר ויברח. הוא מגן על עצמו כדי לא להשאר לבד ובעצם – מבודד את עצמו מעצמו ומהעולם.
החיים בתנוחה זו הם חיים חלקיים. השרדותיים אפשר לומר. אפשר לדמות את האדם החי אותם כעטוף במסננת צפופה מאוד שמעטים המים החיים היכולים לעבור דרכה ואף על פי שהוא חי באזור שוקק מים, הוא מסתובב בעולם צמא עד כאב.
אם אתם אנשים כאלה התחילו לראות את הסימפטומים שהעליתי כאן בחייכם. התחילו להכיר את התנוחה ואת תוצאותיה. הטילו ספק במחשבותיכם. הביטו פנימה ונסו לקבל את כל מה שאתם רואים- כפי שהוא- כפי שאתם. שום דבר איננו איום ונורא. נסו לחוש את גופכם בזמן מנוחה או פעולה. בקשו להרפות ולהתרחב. לבי אתכם. זכרו שיש דרך אחרת לחיות. אתם מכירים אותה. נולדתם כך.
פתוחים רפויים רחבים נותני אמון