כל בית בשיר המפואר הזה, שכתבה והלחינה נעמי שמר, הוא עצה חשובה ויקרה. בואו נצא למסע הזה ביחד:
" ולפעמים
החגיגה נגמרת
כיבוי אורות
החצוצרה אומרת
שלום לכינורות
אשמורת תיכונה נושקת לשלישית –
לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית. "
לפעמים אנחנו מרגישים שזהו. שדי. שהחגיגה נגמרה כבר. וכבר הרבה זמן חשוך. ומה שמחזיק אותנו כל הזמן הזה הוא אחד מן השניים: אנרציה ופחד.
אולי אפילו שניהם. ההרגל. האוטומט שמשמר את עצמו. והפחד. הפחד מלחלום- שמא אכשל ואפגע. הפחד משינוי- מקום חדש, אנשים חדשים, עבודה חדשה. הפחד מאי הידיעה ועוד. ובכל זאת, כבר ממש נמאס לנו. אנחנו לא קמים בבוקר בכיף, אנחנו מרגישים שהחיים אפורים ומשעממים או אפילו קשים ואכזריים. בשפת הקואצ'ינג זה נקרא FFU. שזה Fucking Fed Up. מצב שבו אי אפשר להמשיך יותר. החגיגה נגמרה.
אמנם לא נעים להיות במצב הזה אבל זהו מצב אידאלי לשינוי קריירה. הצורך בוער בנו אז ויש מוכנות לעבודה אמיתית בדרך כלל בשני כיוונים: פנימה- יש מוכנות לראות את מה שעוצר אותי, שמגביל את התקדמותי. לבדוק דפוסים ישנים, אמונות מגבילות וכו'. יש פתיחות לשינוי. והחוצה- יש מוכנות 'לקחת סיכונים' להתחייב לעשייה שלא הייתי מתחייב אליה במצב רגיל. ולהיות באינטגריטי להתחייבויות אלו (אומר- מתכוון- עושה).
"לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב
לשיר אותו בכח, לשיר אותו בכאב
לשמוע חלילים ברוח החופשית
ולהתחיל מבראשית. "
זה הפזמון של השיר והוא כולו מעין מנטרה עבור המבקש להביא שינוי גדול אל חייו. אני רוצה לומר שזוהי עצה בפני עצמה. ממש לשיר או לדקלם אותו כמנטרה. כשקמים בבוקר, באמצע היום וגם לפני השינה. אפשר גם כשקשה במיוחד או כשנראה שאין תקווה.
לבית הזה יש את הצד הטריוויאלי, השחוק (גם אם חשוב) האומר: שעלינו לזכור שכל יום הוא יום חדש. הזדמנות חדשה. חיים חדשים. ויש את הצד המחדש, המעורר, המניע לפעולה באומרו שאת השיר החדש הזה צריך לשיר בכח!! וזוהי אמירה חשובה. גם אם אין כוח- צריך לשיר את השיר החדש של היום החדש- בכח- אחרת, הוא לא ישרוד. הוא ייעלם בשגרה היומית ואיתו שובל האור שהביא. הוא ישחק. יתפוגג. אז צריך לשיר את הדבר העדין הזה, כמו תינוק רך שרק נולד- בכח. כדי שיוכל להמשיך להתקיים. וכן, הלידה הזאת מביאה איתה לא פעם כאב. כאב של שינוי, של צמיחה. אפשר לקרוא לזה 'כאבי גדילה'. אני אוהבת את הביטוי הזה.
ויש את החלילים ברוח החופשית. שאפשר לשמוע אותם כשאנחנו באמת מקשיבים. אפשר לשמוע את החופש ואת הקלילות. הם נמצאים מאחורי הקושי והכאב וגם הם רכים ועדינים כמו תינוק שרק נולד אבל הם עתיקי יומין והם תמיד תמיד שם! גם אם הם מוסתרים מאחורי כל הרעשים האחרים שיש לנו בראש. הם שם. חשוב שנבטח בזה.
"מבראשית
את עולמך בבוקר תמיד לברוא:
האדמה, העשב וכל המאורות
ואז מן העפר, בצלם אנשים
לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית. "
החובה לברוא את עולמנו בכל בוקר מחדש היא חובה שהוזנחה. אנו קמים אל המוכר, אל השגרתי. אין פליאה, אין סקרנות, אין התפעמות והוקרה. אנחנו נופלים מדי יום למלכודת ה'מובן מאליו' ולא מבינים מדוע אין לנו כוחות ולאן הלכו האהבה והיופי. אבל הם בעצם כאן כל הזמן- בריאת העולם היא ההסתכלות עליהם במבט חדש. אפשר לעשות זאת לאורך כל היום אבל קל יותר לעשות זאת בבוקר כשהעדינות עדיין לא הסתלקה. כשנולד היום החדש. זוהי עצה חשובה. לשים לב למה שמובן מאליו עבורינו: האדמה, העשב, המשפחה, הבריאות שלנו.. ולהוקיר אותו. זה מכניס יופי ואהבה אל חיינו ונותן המון כח.
"גם אצלך
החגיגה נגמרת
ובחצות
הביתה את הדרך
קשה לך למצוא
מתוך החשכה אנחנו מבקשים –
לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית. "
ואין פה התעלמות מסופן של חגיגות. מימים או תקופות של חשיכה ושל בלבול וקושי. להיפך, יש ידיעה ברורה שהחשיכה היא הכרחית, מפני שפעמים רבות רק מתוכה אנחנו מבקשים. הכאב מעורר. הוא מעורר אותנו להתחיל מחדש. הוא מעורר אותנו להביא שינוי אל חיינו.
"לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב
לשיר אותו בכח, לשיר אותו בכאב
לשמוע חלילים ברוח החופשית
ולהתחיל מבראשית. "
אז הנה המנטרה. אפשר להתחיל איתה. להמשיך בהסכמה לראות את הקושי ואת הכאב ולגעת בו. בהסכמה לראות את מה שמביא אותו ולוותר עליו ובהסכמה לצאת מאזור הנוחות שלי. כדאי גם להיות עם הוקרה על מה שיש.
לקום, לשיר, לשמוע ולהתחיל
ב ה צ ל ח ה
מרגשת כל כך!
תודה:)