סיפרה לי מאומנת ששמעה שיעור בנושא חטא. שם נאמר כי חטא מקורו בכוונה טובה וסופו בפגיעה באחר. אם כך, אמר המרצה, החטא הגדול ביותר הוא לא לחטוא לעולם מפני שאז לא נפעל מתוך כוונותנו הטובות.. יוצא מכך שעדיף שנפעל גם במחיר של פגיעה באחר ובלבד שנהיה בדרך בה נאפשר לעצמנו להתכוון לטוב ולנסות לעשותו.
אנחנו רוצים להשיג משהו. להכניס דבר מה חדש אל חיינו (בכל תחום שהוא: מצב חברתי, זוגיות, לימודים, קריירה ועוד..). אנחנו מלאי תובנות לגבי מה ואיך צריך לעשות ובכל זאת, איננו עושים דבר. והזמן.. עובר לבלי שוב.
מדוע איננו עושים דבר, למרות הרצון העז והתובנות החשובות? מדובר ביציאה מאזור הנוחות שלנו ובעצם, ביציאה מאזור הבטחון שלנו ואני אסביר.
כשאנחנו יוצאים להתנסויות חדשות, הדבר מעורר בנו אי נוחות וחוסר בטחון. אכתוב כאן על שני אלמנטים מרכזיים המייצרים מצב זה וכמה רעיונות שיהפכו את הלימון ללימונדה.
אלמנט ראשון: איננו מכירים את עצמנו במצבים החדשים ואין לנו 'אישיות' המוגדרת בהתאמה לאותו מצב (יש לנו 'אישיות' המוכרת לנו בעבודה ויש לנו 'אישיות' עם המשפחה.. במצבים חדשים אין לנו אישיות מוכנה 'להכנס אליה' ) ואנחנו נאלצים "להמציא את עצמנו מחדש". דבר זה דורש מאיתנו יצירתיות ואומץ. אנחנו בעצם הולכים לארץ חדשה ואיננו יודעים כיצד ואם בכלל נצליח להסתדר עם השפה והתרבות החדשות.
התלהבות וסקרנות יכולות לעזור כאן מאוד. הדימוי ל'ארץ חדשה' אליה אנו יוצאים יכול לאפשר לנו לראות את הדברים מנקודת מבט הרפתקנית במיוחד. אפשר לקבל החלטה לפיה אותה 'ארץ חדשה' היא גם המצב החדש וגם אני בתוך מצב חדש. אילו תכונות אגלה בעצמי שלא ידעתי על קיומן. אילו רגשות יעלו ויפתיעו אותי בקיומם או בעוצמתם. באילו דרכים אבטא את מחשבותיי ורגשותיי. יש לי הזדמנות נפלאה להכיר את עצמי מזווית חדשה. במקום שלא מפשר לי להתנהל מתוך האוטומט הקבוע שלי. מי יודע מה אגלה שם. יכול להיות שבחצר ביתי הפנימי טמון אוצר ויכול להיות שיש שם קן צרעות- בכל מקרה, ההתבוננות שלי בעצמי תקדם אותי כאדם בוגר בחיים אלו ותאפשר לי להתפתח ולהפתח לדברים נוספים.
אלמנט שני: חוסר הבטחון. כשאני יוצאת להתנסות (גם מוכרת אבל בעיקר חדשה) יש סיכוי שאכשל. מה לעשות, ככה זה! תחושת חוסר הבטחון שמייצרת בי ידיעת הכשלון האפשרי יכולה לגרום לי לקפוא. לא להתנסות ואפילו לוותר על חלומות ורצונות יקרים בתירוצים שונים ומשונים ובלבד שלא אצטרך להתמודד עם כשלון. לכולנו יש ברזומה זכרונות כואבים וקשים מכשלונות שחווינו ואיננו רוצים להיות שוב באותו מקום כואב. בטח שלא מבחירה.
מה שמעניין בסיפור הזה הוא המשוואה הזאת: אם אינני יוצאת להתנסות מבחינתי אני במקום בטוח. וזה אכן מקום בטוח מפני שהתוצאה במצב כזה ידועה מראש והיא- כשלון. זאת אומרת באופן לא מודע אני בוחרת בכישלון רק מפני שהוא נותן לי בטחון וידיעה מראש של התוצאה. זוהי אשלייה כמובן אבל היא מפעילה כמעט את כולנו. מה קורה אם אני יוצאת להתנסות? אם אני יוצאת להתנסות יש סיכוי שאצליח. הפעם התוצאה איננה וודאית ודבר זה מערער את הבטחון שלי.
מבחינה פסיכולוגית, החוויה המתמשכת של כשלון הופכת למעין מצב טבעי המשרה עלי פסאודו בטחון ובטחון זה גורם לי לשמר את המצב הקיים. בעוד שהאפשרות של ההצלחה מאירה את אפשרות הכשלון באור חדש, מאיים ומפחיד. כך אני נשארת בתוך האזורים המוכרים לי ואינני מעזה לפרוץ את המעגל ללא מוצא בו אני חיה. והזמן? הוא עובר לבלי שוב.
אז המשוואה היא כזאת: אם אינני יוצאת לדרך- ממילא לא אצליח. אם אני יוצאת לדרך יש סיכוי שאצליח ויש סיכוי שלא אצליח. כמובן שאני תמיד יכולה לנסות שוב ובכך להגדיל את סיכויי ההצלחה שלי. זאת אומרת שאם אשב בחוסר מעש ואחשב את כל הסיכונים שביציאה לדרך- אשאר פשוט באותו מעגל סגור שהוא חיי כפי שהם כיום.
הזדקפו כעת ושאלו את עצמכם: מה הדבר אותו אני רוצה להשיג כעת בחיי? מה עלי לעשות על מנת להשיגו? ועכשיו צאו לדרך בהתלהבות, בסקרנות ותנו לעצמכם סיכוי אמיתי להצליח, להגשים את החלום.
כי הזמן העובר לא ישוב עוד.