המחשבות תמיד יבואו. תמיד יהיו. הן חלק מהמערכת הזו שנקראת ׳אני׳. מה שלא חייב להיות הוא בזבוז האנרגייה המאסיבי עליהן. הדיאלוג איתן. הן יכולות להיות ואני יכולה להיות. אין חובה להגיב עליהן. ואז, הן באות והולכות, כמו גלים.
הדימוי לגלים. אני בים, בתוך המים. גלים שקטים מזיזים את גופי בעדינות. אם אני שוחה או בתנועה- סביר שלא אחוש בכך כלל. אם אני עומדת במקום, יתכן שאשים לב לכך. גלים גדולים יטלטלו אותי חזק. אשים לב אליהם גם אם אשחה. סביר להניח שאפילו יפריעו לשחייה או יאלצו אותי לשנות את הסגנון, את הקצב וכו׳. גלים סוערים במיוחד יכולים אפילו לאיים על חיי, להטביע אותי, להשאיר אותי ללא אוויר לנשימה. ויש אפשרות נוספת
אני מחוץ למים. אני צופה. ים שקט. ים סוער. גלים.
האם זה אפשרי?
האם אני יכולה לשים לב לכך שאני בים ולבחור לצאת ממנו?
האם אפשרי שאכנס לים רק כשאני רוצה בכך?
האם אני יכולה לשבת על החוף?
האם אני יכולה להיות אחד עם המים?
פשוט
להיות