אם החינוך זורם בעורקיך אין ספק שזוהי שאלה שעולה בך בכל סיום שנה או מחצית. בעיקר אם ההכנה לבגרות היא חלק מתפקידך. וזוהי אכן אחת השאלות המרכזיות עבור כל מורה או מחנך בביה"ס. (*אציין כאן שהפוסט מתאים גם להורים המתחבטים באותה שאלה..).
אז, איך מעלים מוטיבציה אצל תלמידים? אחד הדברים החשובים בנושא החינוך ונפש האדם הוא לדעת לשאול את השאלה הנכונה. ואת זו שמתחתיה- שנמצאת בבסיס. אז מה יושב בבסיס השאלה? : איך מעלים מוטיבציה אצל תלמידים? לדעתי, עלינו לשאול עוד קודם: מהם הגורמים המורידים מוטיבציה אצל תלמידים? אם נוכל להבין מהם גורמים אלו- נוכל להבין למה זקוקים התלמידים ולספק זאת עבורם.
אם כן, מה מוריד מוטיבציה אצל תלמידים? נמנה כאן מספר גורמים אפשריים וננסה למפות אותם לנושא העיקרי: – תסכול ופחד מכשלונות. – ההרגל 'לקבל' את הכל בכפית. – ההרגל 'שמטייחים' עבורם (מעגלים פינות..). -אי פניות רגשית/ חברתית/ משפחתית. – אי התאמה למערכת. – בטחון/ דימוי עצמי נמוך.
אם נתבונן בגורמים הללו לעומק נגלה שהבסיס לכולם הוא הפחד מכשלונות והתסכול- או לחילופין, דימוי עצמי נמוך (לא אכנס כאן להסבר מדוע אבל אם לא הצלחת לענות לעצמך על כל אחת מהסיבות שמניתי לעיל או על סיבות אחרות שעלו בדעתך, ניתן לפנות אלי בתגובה לפוסט זה וארחיב בשמחה).
שני עניינים כאן עומדים על הפרק, אם כך:
הראשון- עבודה עם הכשלון כך שיוכל להפוך להיות חלק אינטגרלי מהדרך ולא רק שאין מה לחשוש ממנו אלא יש לברך עליו משום שהוא המדד האמיתי ל 'היות בדרך'. הווה אומר: נכשלת- סימן שאתה בדרך. אין פה סימן לכך שעליך להרים ידיים, להתייאש, לוותר או להסיק מסקנות על יכולותיך אלא רק להבין שכל מי שנמצא בדרך- נכשל לעיתים. זה הכרחי ולכן כישלון הוא סימן לכך שאתה בדרך. אם תהיה מוכן להכשל- ההצלחה מובטחת לך. ואפילו יותר מכך, החיים- ההתנסות, החוויה, ההוויה- מובטחות לך.
השני- ה'גאפ'. לא במקרה הוא נמצא בכותרת. זאת משום שאיננו מפנים את המודעות ותשומת הלב שלנו אליו בדרך כלל. אז אני מזמינה אותך לקחת נשימה עמוקה ולשמוע את הדברים הבאים: ה'גאפ' הוא המרחק בין מה שמצופה מהתלמיד לבין המקום האמיתי בו הוא נמצא. נניח שהתלמיד בכיתה יא'. אני מצפה ממנו להיות פחות או יותר ברמה של כיתה יא'- בהתנהגות, בנוכחות, בלמידה, באחריות על ציוניו ועל תעודת הבגרות שלו. אבל, נניח שהרמה של התלמיד בכל אלו היא רמה של ילד בכיתה ז'. מן הסתם, ישב ילד כזה בכיתה ללא מוטיבציה בכלל. הוא לא מבין על מה מדברים. לא מבין מה רוצים ממנו ואף איננו מבין את חבריו לכיתה. למה שיגיע בכלל לביה"ס? למה שלא יפריע? למה שיטרח לנסות לעקוב אחרי מה שקורה?הוא אאוטסיידר!! והוא הקושי הגדול שלך, כמורה.
עכשיו, עם קריאת הדברים, כדאי לבדוק מיהם התלמידים הללו שלך. שלא מגיעים, ש'מפוצצים שיעורים', שלא לומדים בכלל ומורידים את הממוצע הכיתתי והבית ספרי.. אולי אפילו פוגעים בשמך הטוב כמורה. לאחר שאיתרת מיהם התלמידים הללו. כדאי לבחור אחד מהם ולבדוק היכן הוא נמצא על הסקאלה- אמור להיות לימודית ורגשית בכיתה יא' אבל בעצם נמצא בכיתה ח', למשל.. במצב כזה, הנטייה שלך תהיה לומר לו (בדרכים רבות): אני פה- השלם את הפער ובוא אליי. וכאן נמצאת הטעות.
אם המטרה היא להעלות מוטיבציה- הפעולה שלך תהיה הפוכה לחלוטין. היא תראה כך: "אני רואה אותך, אני באה אליך. אני מבינה שיש פער/ 'גאפ', בקצב שלך נשלים אותו- עקב בצד אגודל. אני איתך ולאן שנגיע- נגיע!" ילד המקבל מסר כזה מבין: שהוא לא לבד, שהוא יקר, שרואים אותו, שמאמינים בו. ילד שחווה חוויה כזאת ישלים פערים באופן מפתיע. זה הזמן להזכר בסיבה העיקרית של חוסר מוטיבציה- תסכול ופחד- זוהי הדרך היחידה לעבוד עם שניהם, לתת מענה לשניהם- כך מעלים מוטיבציה אצל תלמידים. כך זה נראה: אני רואה אותך- אני בא אליך- אני לוקח אותך איתי- ביחד!! זהו תפקיד המורה- זוהי תקוות התלמיד המתקשה- וגם תקוותי שלי:)
בהצלחה, לבי איתך!
.