אני אף פעם לא לבד

יש סיפור עממי שהולך איתי כבר שנים: ממלכה מקסימה שבראשה מלך ומלכה חכמים ונדיבי לב. יום אחד מגיע מכשף מרושע לממלכה.

המכשף מרעיל את כל בארותיה חוץ מהבאר שנמצאת בארמון המלוכה. כל תושבי הממלכה שותים את המים המורעלים ומשתגעים. הם מתחילים לדבר בשפה אחרת ומנהגיהם מוזרים. רק המלך והמלכה נשארים כפי שהיו. מנסה המלך לתקשר עם עמו ואיננו יכול. הוא מבין שעומדות בפניו שתי אפשרויות: או שישתה מהמים המורעלים, ישתגע גם הוא ויוכל להשאר שליט הממלכה או שעליו לוותר על כל מה שיש לו ולעזוב את הממלכה ואת אנשיה.

ויש עוד סיפור עממי שכולנו מכירים: החבר'ה שותים ויש מסיבה פרועה ואנחנו מבינים שאו שנשתה ונהיה עם כולם או שנשאר לבד.

ועוד סיפור אחד קצר ממש. קיומי. מתרחש בתודעתינו ללא הרף. הסיפור של העולם הזה על הבליו והחלק הזה שכשהוא משתתף הוא כאילו ביחד אבל משהו בתוכו מרגיש לבד בכל זאת וכשהוא לא משתתף הוא לבד. הבדידות הזאת, היא קיומית.

אז מה לא נכון במשוואה הזאת של החיים? איך אפשר לחיות ככה ולמה בכלל לחיות ככה?

התשובה היא פשוטה. האמת היא פשוטה.

אולי אפשר לשבת רגע אחד בנוח. לנשום ולשים לב לנשימה. ועוד נשימה אחת.. בואו לא נמהר לתשובה. ניתן לעצמנו רגע להיות. נרגיש את כפות הרגלים על הרצפה. עכשיו נקח רגע להרגיש את החלק העליון של הראש. ובעדינות נאמר: "אני אף פעם לא לבד".

בכל מקום/ מצב/ זמן יש תמיד משהו איתי. מלווה. תומך. כמו השמש בשמים. לא תמיד אנו רואים אותה אבל היא תמיד כאן והיא תמיד איתי. אני אף פעם לא לבד.

האם אפשר להרגיש ולחוש זאת עכשיו? את התמיכה שכל הזמן קיימת כאן עבורי, את היד המכילה אותי כל הזמן, את העין החומלת מלווה, את מה שנושא אותי דרך החיים בכל רגע ורגע, בלתי נתפס ועם זאת מאוד נוכח. אולי אפשר לקרוא לזה אלוהים, אולי אפשר לקרוא לזה אור, אולי אפשר לקרוא לזה אהבה..

נחזור לגוף. נשימה. כפות רגלים. נשימה