השעה שלוש בבוקר והמתבגר שלכם חוזר הביתה שיכור לגמרי.. אתם מדברים, מסבירים. הוא מבין ומתנצל אך הדבר חוזר על עצמו שוב. פעמים רבות, הסיבה לכך תהיה קושי רגשי שהוא אינו יכול להכיל ורצון 'לברוח' ממנו, להדחיק אותו.
בינקות ובגילאים הצעירים, כאשר הילד חווה קושי הוא בוכה ואימו מנחמת אותו, היא מחזיקה אותו בזרועותיה ונותנת לבכי מקום, עד שהילד נרגע.
וילפרד ביון (פסיכואנאליטיקאי) הציע דימוי מרתק לנפש, שאפשר להקביל אותו לאש ותנור. נסו לדמיין את הרגש הגולמי והעוצמתי שמציף את הילד כמתכות קשות או חומרי גלם המגיעים מבחוץ וניתכים על התנור הפנימי שלו. אם הרשמים הללו מגיעים באופן מווסת ומאוזן יחסית, או אם יש שם הורה שמתפקד כ"מיכל חיצוני" יציב, ההורה עוזר להתיך את המתכות הללו, לעבד אותן ולהפוך אותן לחומר שבונה ומגדיל את התנור של הילד. אך אם אין שם מיכל כזה שיעזור לעבד את הרגשות הקיצוניים (כמו זעם או חרדה קיומית..), המערכת נסתמת. האש של התנור אינה מצליחה להתיך את הרשמים, ונוצרת "סתימה" אנרגטית ונפשית – אותם חומרים לא מעובדים נדחקים הצידה והופכים למשקעים מכבידים במערכת. אלא אם ההורה 'משאיל' את האש- תנור לילד, הוא עוזר לו להתיך את ה'מתכות' הכבדות- מדי עבורו.
המתבגר שלנו אמנם לא תינוק אך גם הוא לעיתים מתקשה להכיל ולעבד, 'להתיך' את החוויה הרגשית שלו וזקוק למיכל שיעזור לו. הוא פשוט זקוק למישהו שיהיה איתו שם עם הכאב, עם הקושי, עם השאלות הקשות.
כשהמתבגר משתף אתכם בקושי רגשי שהוא חווה, הנטייה ל'עזור לו'- לפתור את הבעייה, להסיח דעתו ממנה, לבטל את הקושי היא ההיפך ממה שהוא צריך. לא פעם נמצא את עצמנו אומרים משפטים כמו: 'אז אולי תעשה כך וכך' או 'את מרגישה שאת לא מספיק טובה/ מוצלחת/ יפה? איך זה יכול להיות, את הרי מדהימה!' או אפילו 'נפתחה מסעדה מצויינת לא רחוק מפה, רוצה ללכת?'. כך למעשה, אנחנו לא משמשים למתבגר שלנו כמיכל או כאש- תנור, כפי שהיה צריך אלא מבססים בו עוד את החוויה שלא ניתן להכיל את החוויה הרגשית שהוא חווה ושעדיף לברוח ממנה בכל דרך ובלבד שלא תורגש.
אז איך נראה 'אש תנור' בהשאלה עבור מתבגר? הוא משתף ואת מקשיבה. עם כל הגוף מקשיבה. עם מבט בעיניים והנהון ואמירות קשר שעוזרות לו לבטא את רגשותיו כמו- 'זה מפחיד אותך' או 'אתה מוטרד מזה'.. או כל רגש אחר שנראה לכם שהוא חווה.. וזה בסדר אם טעיתם, הוא יתקן אתכם.. אפשר גם לשאול שאלה או שתיים כמו 'ואיך זה גורם לך להרגיש?' כדאי גם לנרמל את הרגש ובמקום- 'אני לא מבינה למה אתה מרגיש כך..' לומר משהו כמו- ' אני מבינה אותך, זה לגמרי נורמלי'. ובעיקר פשוט להיות איתו שם, לתת לרגש מקום, לתת לדמעות לעלות ופשוט לחבק- במבט, במילים, בחיבוק פיזי האומר, קשה לך ואני כאן איתך, אתה לא לבד עם זה.
בהצלחה,
מזמינה אתכם לכתוב בתגובות דוגמאות משלכם, שאלות ומה בעיקר נוגע בכם עם קריאת הפוסט.
אם החינוך זורם בעורקיך אין ספק שזוהי שאלה שעולה בך בכל סיום שנה או מחצית. בעיקר אם ההכנה לבגרות היא חלק מתפקידך. וזוהי אכן אחת השאלות המרכזיות עבור כל מורה או מחנך בביה"ס. (*אציין כאן שהפוסט מתאים גם להורים המתחבטים באותה שאלה..). 
מטרתו של המאמר הבא הוא לעזור לך- לעזור לילדך הסובל מקושי חברתי. הבנת הסיבות הקשורות בך כהורה והדרך בה ניתן לעבוד איתן יכולה להביא שינוי משמעותי לחיי החברה של ילדך. היכולת שלך לעזור לילדך כהורה היא עצומה וכאן אביא את הדרך הבריאה (זו שלא מקצרת תהליכים- אבל באמת עושה את העבודה) לעשות זאת.
אתחיל בציטוט. קצת ארוך אבל שווה כל רגע.. "לפעמים מביט אני על סביבותיי ברוב אימה. במבוכה השוררת כיום בעולם רואה אני חוסר כבוד לערכי החיים. היופי מצוי בכל הסובב אותנו, אך מה רבים הם אותם עיניהם טחו מראות אותו! מביטים הם בפלא של אדמתנו זו אך דומה שאין הם רואים מאומה. הבריות מתרוצצים בקדחתנות, אך אינם נותנים דעתם אנה מועדות פניהם. מבקשים הם הוויות לשמן, כאילו היו אובדים ונואשים. מוצאים הם הנאה מועטה בדברים הטבעיים, השקטים והפשוטים שבחיים.