אתם מכירים את השיר. מזמינה לקרוא את המילים תוך כדי הקשבה לשיר.
מה קורה כשאנחנו מקבלים את החלקים שהשארנו בגלות, בצל? החלקים בנו שאנחנו מתכחשים להם, מפחדים/ שונאים/ נגעלים מהם?
מה שקורה זה שאנחנו צומחים. שמערכות היחסים שלנו מתחזקות. שאנחנו מרגישים סיפוק ואהבה.
עוד הרבה אפשר להגיד על החלקים הללו ועל העבודה היקרה איתם. אוסיף כרגע רק שאפשר לזהות אותם ע"י שנשים לב למה שהוא בלתי נסבל עבורנו אצל בני הזוג שלנו. ילדינו או אנשים אחרים. אלו החלקים שאנחנו שולחים לגלות.
וכמו בשיר של פוליקר הם יכולים, אם רק נסכים לקבלם, להיות לנו אפילו כנפיים! אותי זה מרגש…
הנה זה:
הצל ואני/ יהודה פוליקר
הצל שלי ואני יצאנו לדרך
השמש עמדה כך בערך
פעם אני מוביל
ופעם צל על השביל
עננים התכנסו בשמיים
התחילו לרדת טיפות מים
צילי התכנס בתוכי
המשכתי לבדי בדרכי
הרוח טלטל
הפחד טפטף וחלחל
צילי בתוכי מרעיד
מפחיד יותר מתמיד
הוא שואל לאן אתה לוקח
אני משיב לאן אתה בורח
למה תמיד קירות מוגנים
למה צל כשאור בפנים
בוא נעוף רחוק
אתה תהיה לי כנפיים
אל חיבור דמיוני
שהיה עד עכשיו בלתי אפשרי
בוא נקפוץ, נמריא, נעוף
אל קשר הצל והגוף
די להמשיך לברוח
אל מה שתמיד רצינו לשכוח
לשכוח את דלתות הבלבול
את הילד שמציץ דרך חור המנעול
בוא נעבור את הגבול
אל החופש שהיה כבול
ורק מנגינות מזכירות
שבחוץ אפשר להיות
משוחרר מכל פחד
רק כשהצל ואני ביחד