רגע, עוד שנייה, חמש דקות, מחר, אין סיכוי שאני עושה את זה השבוע, כן זה חשוב אבל עוד מעט, ברור שאעשה אני רק מסיים פה משהו קודם, עוד רגע ועוד רגע ועוד רגע..
מה דוחים?
למידה למבחנים, הכנת שיעורי בית ועבודות, מקלחת, סידור החדר, סידור התיק, יציאה מהבית ברגע האחרון, שטיפת כלים ועוד כיד הדמיון והמציאות הטובה עליכם..
מדוע דוחים?
אפשר לחלק את הסיבות באופן גס לשלוש קבוצות:
– פרפקציוניזם, פחד, הערכה עצמית נמוכה ( אם המשימה נראית לי קשה מדי עבורי. אם מבחינתי זה הכל או לא כלום ועוד. ניתן לקרוא במאמר 'על הפחד' כיצד אי עשייה או לחלופין, דחייה של דברים היא בעצם הכנה של תירוץ לכישלון שיבוא. אם אכשל מפני שדחיתי לא אצטרך לפגוש את הכישלון שיבוא בגלל יכולותיי הנמוכות..).
– חוסר החלטיות, קושי בהערכה של המשימה (מבחינת זמן, יכולת ביצוע וכו'), חוסר מוטיבציה לבצע את המשימה.
– גורם אחר לדחיינות עשוי להיות מרדנות או סרבנות (בעצם ההפך מציות). מגיעה מתוך התנגדות לסמכות ההורים ועומדת כנגד שיתוף פעולה (אני דוחה מפני שאני מסרב לציית לכם..). יכול לקרות בהחלט מול הורים נוקשים או כוחניים (ברובנו יש את זה- אין צורך להרגיש אשמה או להתגונן..). או כשהיחסים נמצאים בשלב של מאבק כוחות והדחיינות היא דרך נוספת לבטא אותו.
מה עושים?
קודם כל לקבל, לקבל, לקבל את המצב. הוא כבר כאן. כנראה שהוא לא 'סתם' כאן ויש לו תפקיד כלשהו. רק אם נקבל אותו ונסכים לקבל גם שיש לו תפקיד חשוב כלשהו עבור ילדנו, נוכל לראות את סיבותיו ולהציע פתרון אחר במקום הדחיינות. מהמקום הזה, שבו אנו מקבלים- הרבה דברים חדשים מופלאים יכולים לקרות.
ואז, יש לדבר על הדברים ולראות מה הסיבה? לאיזו קבוצה משלושת הקבוצות אני משתייך. גם כהורים אפשר לדעת די בקלות את הסיבה אבל, בכל מקרה, כדאי לקיים שיחה עם הילד/ מתבגר.
על השיחה: שיחה אמתית בגובה העיניים- שכולם שואלים וכולם מנסים לענות מזווית הראייה שלהם ופתאום נפתחות אפשרויות (לכל הכיוונים, אגב) למשל: מהי דחיינות? מהם הגורמים לדחיינות? איך היא מתבטאת בחיים? האם היא יכולה להפוך להרגל? מה יכולות להיות תוצאות אפשריות של דחיינות בעתיד? איך יראו חיים של דחיין כרוני? איך אפשר למתן אותה (אם רוצים בכך) וכו'. השיחה לא צריכה להיות על הדחיינות של X בכלל. אלא על הנושא. לשים דגש גם על שותפות, פתיחות, כנות וקבלה ללא שיפוטיות.
אחר כך אפשר לשאול אם גם בנו יש את ההרגל הזה ואם כן, כיצד הוא מתבטא. ומהן הסיבות שלו (מתוך הסיבות שכבר עלו, או סיבות חדשות).
מרגע שאיתרנו את הסיבות יש לעבוד עם כל סיבה באופן שונה ואשתדל מאוד לכתוב מאמרים נפרדים לכל אחד מהנושאים הללו (מכיוון שהם נושאים גדולים וחשובים בפני עצמם והדחיינות היא רק אחד מהביטויים הרבים שיכולים להיות להם). אגב, שמתם לב איך דחיתי באלגנטיות?:)
אקדיש כאן בכל זאת רגע קט לנושא המרדנות. אם זה שם יש לבדוק מה ואיך קורה בבית כי סביר מאוד שיש ביטויים נוספים אחרים למרדנות ועל זה מאמר נפרד. באשר לדחיינות כביטוי של מרדנות (ושוב, שטחי, כמו פלסטר על מכה כואבת.. אבל עדיין יכול לעזור..).
אז ככה: שימו לב איך אתם מבקשים מילדכם את מה שאתם מבקשים ממנו. האם זוהי בקשה? האם זוהי הזמנה ? האם זהו ציווי? האם זהו איום בסנקציה?..
באיזה טון הדברים נאמרים?
שימו לב לשפת הגוף שלכם באותו רגע
ומאיפה אתם אומרים את הדברים? מאילו רגשות ומאיזה מקום (פיזית בבית)- האם נאמר מראש בכעס, או בעצבנות, בהאשמה, או אולי ברכות, בהומור..? האם נאמר כ'זריקת כדור לחלל' ?- אתם במטבח- הוא בחדר. אתם עם הגב אליו? אתם מתבוננים בו או במסך המחשב?
ומה הוא עושה באותו רגע בדיוק?
אחרי מחקר של כמה סיטואציות כאלה- בדקו מה והיכן כדאי לשנות. מתוך היכרות עם ילדיכם ועם עצמכם. האם טון מצווה גורם לו לציית או להתמרד? האם הצעה לשיתוף פעולה יכולה לגייס אותו והאם היא בכלל מתאימה לכם, כהורים? האם מבט בעיניים וטון מכבד יכולים ל'עשות את העבודה' טוב יותר? וכו'.
אפשר כמובן ותמיד רצוי לשאול את הילד. לעשות את המחקר ביחד. ולחשוב ביחד כיצד יכול להיות נעים יותר לכולם.
בין לבין ותוך כדי קחו נשימה עמוקה. זה תמיד עוזר:)