איש אחד הלך ביער עבות במשך שבועות רבים כדי להגיע למחוז חפצו.. כבר למד למצוא את דרכו בסבך העצים והצמחייה עד שהגיע לנהר סואן ומסוכן. הוא מבין שלא יצליח לשרוד את הנהר אלא אם יבנה רפסודה טובה ממש, וכך, במשך ימים ושבועות, הוא בונה רפסודה ומקווה שבעזרתה יוכל לחצות את הנהר בבטחה ולמרות המים הסואנים, החיות המסוכנות והסלעים המחודדים, תקוותו אכן מתממשת.
לאחר שסיים לחצות את הנהר, הוא מגיע לצידו השני ושוב יער סבוך, אלא שהפעם אינו מצליח להתקדם.. זאת מפני שהוא סוחב איתו את הרפסודה על הגב! המשא כבד ומסרבל, גבו כואב ורוב האנרגיה שלו מתבזבזת על סחיבת הרפסודה. לאחר זמן מה, הוא מודע לסיבת העיכוב והקושי ועוצר לשקול את הדרך בה ימשיך.
האם ימשיך לסחוב את הרפסודה או שהגיע הזמן לוותר עליה? הוא חושש לוותר, מה אם יגיע שוב לנהר? אבל אם ימשיך לסחוב אותה לא יוכל להגיע למחוז חפצו ואף לא להנות מהדרך..
כולנו. כולנו סוחבים רפסודות כבדות ומגושמות. רפסודות יקרות לליבנו שאנו חבים להן את חיינו, שעמלנו קשות על בנייתן ולולא הן, לא היינו פה היום לקרוא את הפוסט הזה ובכלל. טוב שהיו! העניין הוא שאינן משרתות אותנו יותר, שהן גוזלות מאיתנו אנרגיות עצומות, שהן מעכבות אותנו ומכבידות עלינו, שמונעות מאיתנו להגיע ליעד ולהנות מהדרך..
כולנו יכולים לעצור ולבחור להניח את הרפסודה, לסמוך על עצמנו ועל היקום שאם נפגוש קושי דומה נוכל למצוא דרכים חדשות לעבור דרכו או לעקוף אותו כי יש לנו יותר נסיון/ חכמה/ כלים/.. עכשיו, משגדלנו והתבגרנו. יכולת הבחירה הזאת, הכוח לבחור, החופש לבחור, היא מה שמגדיר אותנו כמבוגרים.
ומה עם אותו מיטיב לכת אתם שואלים? אני רוצה לקוות שהוא הבין. הבין שהפחד שלו לשחרר את מה שהגן עליו בעבר מטביעה/ כשלון/ סכנה.. הוא מה שעוצר אותו ולא מאפשר לו היום לחיות חיים מלאים. ועוד אני מקווה, שההבנה היקרה הזאת עזרה לו למצוא בעצמו את הכוחות להרפות מהרפסודה ולהמשיך בדרכו- לחיות!
*רגע של פרשנות- הרפסודות הישנות הן ההגנות שלנו, אמונות ודפוסים שאימצנו בעבר, כשהיינו זקוקים להם מאוד והם אכן הצילו אותנו. חשוב שנוקיר אותן ויחד עם זאת, חשוב שנהיה מודעים להן ונבחר להרפות מהן כאשר התבגרנו ואיננו עוד במצב בו הן התגבשו בנו. רפסודות כמו: "אני לא שווה", "אנשים מנצלים אותי", "העולם הוא לא מקום בטוח", "תמיד אשאר לבד" וכו'.
שאלות להמשך: האם ידוע לי מהן הרפסודות שלי? מתי אימצתי אותן? האם אני בטוח.ה שאני זקוק.ה להן גם היום?
קשה להניח את הרפסודה בצד הדרך ולהמשיך בלעדיה, אין ספק שזוהי יציאה מאיזור הנוחות. בחירה הדורשת אומץ רב. יחד עם זאת, מרגע שעזבנו באמת, נגלה עד כמה קל, נעים, מרענן ומבטיח ללכת בדרך כשאיננו סוחבים את המשא המיותר הזה על גבינו.
שנזכה כולנו למודעות ולבחירה בטוב ביותר עבורנו!
אוהבת, כרמית