הכאב הוא כאב הניכור מעצמי

הכאב הוא כאב הניכור מעצמי. אין כאב גדול ממנו ובכלל, אין כאב אחר.

אני אינני!

אני עושה, אני מדברת, אני מתפקדת, אני עובדת, אני ואני ואני ואני.. ואין. אני!

הדרך הכי ארוכה בעולם היא הדרך אל עצמי.

האם אני בדרך?

זה לא שאני רוצה להיות טובה יותר אהובה יותר רגועה יותר.. אני צמאה למגע. כל ה'יותרים' הם אשליות מפתות המבטיחות לי שאם אשיג אותן אזכה למגע. לאחר מאמצים גדולים או קטנים אני משיגה והכאב מתעצם. ההבטחה מתגלה כהבטחת שווא. אין מגע. אין אני. יש כאב גדול.

העולם מבחוץ (כולל אותי) מגנה אותי על אי המרוצות. על התלונה. איפה ההוקרה על כל מה שיש לי? אבל, איך יכול להיות לי משהו אם אני. אני. אני לא קיימת!

כנראה שאני קיימת באיזשהו מימד וגם חוויתי מגע. אחרת לא היה בי געגוע עז כל כך. אחרת הכאב לא היה מפציר בי ככה. לחזור. לחזור הביתה. להיות.

והנה מגיעה אשלייה נוספת והבטחה נוספת היא נושאת עימה וההתפכחות בוא תבוא. מה גורם לי להאמין בכל פעם מחדש? הרצון לברוח? השכחה? הטפשות? התרבות סביבי? איזו מן מחלה היא זו שבהתקפים החוזרים תדירות שלה אני הופכת עיוורת. עיוורת לכל מה שראיתי במו עיניי. סוג של אלצהיימר הגורם לי להתכחש לעצמי וללכת אחרי המפתה הבא המציע לי ממתק למרות שבכל הפעמים שהלכתי אחריו ואחרי שכמותו בזבזתי שעות ימים חודשים ואפילו שנים. ובכל הזמן הזה שהיתי שם מרצוני כדי למלא אחר רצונו. כי חשבתי שיתן לי את מבוקשי והרי אני כבר יודעת שלא. שאין בחוץ. שלא אגאל מייסוריי על ידי הישגים, מעשים, חיוכים, חברים, שינוי פסיכולוגי כזה או אחר ואפילו לא על ידי אהבה. לא אוכל להגאל מייסורי לפני שאסכים להיות.

ואני אינני. אני אינני ואני צמאה למגע. נואשת. כואבת. מנוכרת לעצמי.

האשליות החדשות- ההבטחות החדשות הפכו להיות מתוכמות יותר. כעת הן לוחשות לי פיתויים מהסוג הקשה להשגה. הן מדברות על שינוי פנימי והן משתמשות במודעות שלהן לאמונות ולדפוסים שלי. למשל, על כך שאני מפחדת ש..x ועד כמה הפחד הזה מנהל אותי ומשפיע על רגשותיי במהלך ימים שלמים. פחד הנובע מאמונה שאני לא מספיק אלא אם.. שאחרים צריכים לאשר אותי.. אכן קשה! "..וזהו מקור הכאב" אומרת אחת האשליות מהדור החדש. "תעבדי על זה- תפתרי את זה והופ- הכאב יעלם". זוהי ההבטחה שנמצאת באופנה כרגע. ואני רואה את עצמי נגררת לתוך המערכה הזאת- בהתקף אלצהיימר שוכחת את הכל. כמה חודשים/ שנים ימשך הפרויקט הזה? אין לדעת. זה נראה פרויקט ארוך למדי, עם שורשים עמוקים. בחירה מצוינת למערכת האשליות המתוחכמת שבי.

אני עייפה. רוצה, יותר מכל, להכנס למיטה ולהשאר שם ימים שלמים. לא לפגוש את העולם שכל 'מגע' איתו מעלה בי את הכאב את הצמא למגע האמיתי. למגע שלי בעולם. לא של כל מי שמדבר שמי. לא של מה שאני קוראת לו אני. אלא שלי. להושיט יד ולגעת. לא חשוב במה. פשוט. לגעת.

אין חשיבות לשום דבר אם הוא לא עובר דרכי. אם המגע הוא חיצוני- הוא לכאורה.

והלוואי שכל מפגש כזה היה עדות לכך שאני אינני. הלוואי שהיה מטלטל ומעורר אותי. הלוואי שהיה מאלץ אותי לעזוב את ההגנות המטופשות שאני לוקחת איתי לכל מקום- גם למקומות פנימיים שלי. אבל אין עדות. כי אין אני. כי אני אינני. קרן האור שלי היא כאן. כעת אני יכולה לראותה.. לעיתים- יש עדות לכך שאני אינני. היא לכאורה מגבירה את הכאב ומעצימה אותו אבל היא מאפשרת סוג של מגע. אולי מגע מסוג אחר. מגע עם ה'אינניות' שלי. מגע עם ההיעדרות שלי. זה כל מה שמתאפשר לי כרגע. אני מודה על כך. אני מוקירה זאת. אבל, האם זה יחזיק אותי בחיים?

גּוֹרָל/ רחל

הַיָּד הָעִקֶּשֶׁת

דּוֹפֶקֶת, דּוֹפֶקֶת עַל שַׁעַר נָעוּל;

הָעוֹר רֻפַּט,

נוֹטֵף עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל

דָּמָהּ הַמְּעַט.

אֵין עוֹנֶה, אֵין קוֹל.

בּוֹשֵׁשׁ הַשּׁוֹעֵר.

יְאַחֵר, יְאַחֵר רֶגַע נִכְסָף –

עַל הַסַּף

מֵתָה אֶפֹּל.

השיר הזה מהדהד בי כבר ימים. השער נעול. אין עונה. אין קול. האם אני דופקת? האם עורי רופט? האם דמי נוטף? הלוואי שהייתי יודעת זאת. אם כבר למות. למות על הסף. ואם כבר למות על הסף- למות בידיעה שניסיתי. שחיפשתי. שהיה מאבק.

הכאב הוא כאב הניכור מעצמי. בטח בעוד פחות משעה אהיה בטוחה שזה הכל בגלל שהבית מבולגן ושהמצב הכלכלי שלנו מדאיג לאחרונה:)

אם גם את מרגישה כך לפעמים ורוצה לעבור תהליך של שינוי. אשמח ללוותך. התקשר/י עוד היום 054-7793382