כולנו מבקשים, מביעים משאלות.. חלקנו מפנים זאת כלפי בורא עולם, חלקנו כלפי היקום או הבריאה.. אנו מבקשים בריאות, שפע, שמחה, אהבה, הצלחה, התפתחות ועוד בקשות מפורטות/ אישיות/ כלליות.
העניין הוא, שבדרך כלל אנו מבקשים מתוך תחושה של חוסר. מתוך כאב ה'אין לי' או 'אין לי מספיק' ממקום מכווץ. המקום הזה שאנו מבקשים ממנו איננו מקום המאפשר קבלה- קשה להישאר פתוח ולקבל כשגופי מכווץ או כואב.
כך קורה שמשאלה או בקשה, אשר ממקדת אותי במה שחסר לי, הופכת דווקא לגורם מעכב במקום לגורם מקדם ובעצם מרחיקה את האפשרות שלי לקבל את שברצוני לקבל.
אז מה עושים?
איך אפשר לבקש מתוך חוויה של יש? מתוך חוויה של שמחה והתרחבות? אם השאלה נוגעת בך עכשיו זה כבר מקום נהדר להיות בו. זה רגע חשוב והתשובה- האישית שלך- תגיע ממנו.
ובכל זאת, אתן כאן כיוון. הרי כאשר אני מבקשת זה מפני שאני רוצה להתרחב ולהתפתח (אם ברמה הרגשית/ השכלית/ הגופנית/ הכלכלית..). איך אני יכולה לשמוח על הכוונה שלי להתרחב, על הרצון שלי לגדול.. לפני שנתיים רציתי X והיום אני רוצה X+2 או Y.. אם אני יכולה לרצות יותר ממה שיש לי זה סימן שגדלתי וכך, עצם הרצון שלי הוא מקור לשמחה גדולה מאוד. אני מבינה שגדלתי ושאני עומדת לפני גדילה נוספת. גדילה מתוך כוונה.
וזה עניין אחד נוסף, להתייחס לבקשה ככוונה. למשל, אם אני מבקשת רוגע בחיי, זוגיות, שפע.. אוכל לבקש זאת ולחוש את המחסור של רוגע בחיי או את השמחה על כך שזה הכיוון- זה המקום אליו אני מכוונת את לבי עכשיו. לשם אני רוצה לגדול. שמחה על כך שאני נמצאת כרגע במקום שבו אני יכולה לרצות את זה ואשר עושה כבר את דרכו אליי.
מה שמחבר אותנו לעניין האחרון- אמון. ברגע שביקשתי והדבר שביקשתי מסמן לי שמחה ויש (ולא מצוקה וחוסר), הגוף/ השכל/ הלב יכולים לתת אמון בדבר והם מאפשרים לי להיות רפויה ופתוחה לקבל.
והרי זה הסוד הגדול של הבקשה. לאפשר לה להתממש.
