איך אני יכולה להיות רק במה שאני עושה?
אני אוכלת וחושבת. מנקה וחושבת. נוסעת וחושבת. איפה אני באמת?
לא כאן. לא עכשיו.
אני מקשיבה וחושבת. האם זוהי הקשבה? אני רואה וחושבת. האם זוהי ראייה?
למה אני כל הזמן במחשבה?:
– באיזשהו אופן זה נותן לי בטחון. זוהי אשלייה של בטחון שבאופן אבסורדי היא זו שמונעת ממני כל בטחון אפשרי. היא מונעת ממני להתקיים.
זה כאילו אני במנוסה מתמדת מהקיום של עצמי. בבריחה אינסופית מהכאן. מהעכשיו.
– משהו בי מאמין שהמחשבה יכולה לסדר את הדברים. שאם אחשוב על העתיד- הוא יהיה טוב יותר. מאורגן יותר. דברים יקרו לפי מה שחשבתי. אהיה מוכנה לבאות. ואם אחשוב על העבר אוכל לארגן אותו יותר טוב. אסיק ממנו מסקנות בעלות ערך שישרתו אותי בעתיד.
אבל העתיד.
העתיד לעולם איננו מגיע. הוא תמיד נשאר בעתיד. או שהוא הופך להיות עבר. ואז אין הווה. אין חיים. אין קיום.
אם אני מתכוננת, אנהג בהווה על פי תכתיבי העבר. שום דבר חדש לא יקרה. רק חזרה מתמדת על דפוסים ותגובות והתניות..
– מחמת ההרגל.
– בגלל הפחד מאי הוודאות. אבסורד מוחלט. ברגע הזה, אם אין משהו שמאיים על חיי באופן מוחשי. אין לי כלל ממה לפחד. אם אינני סובלת כאבים גופניים אין סיבה שאסבול (וגם אם כאבים גופניים הינם מנת חלקי- אין סיבה שאסבול מעבר להם, סבל נפשי, רגשי, מחשבתי).
מה שמפחיד נובע דווקא מחשיבה על העתיד לבוא. מה שכואב או גורם לסבל נובע דווקא מהיצמדות לתדמית שלי, לאני .
המחשבה המתחפשת למונעת סבל- היא המייצרת אותו. המחשבה המתחפשת למשככת פחדים היא המייצרת אותם.
– פחד מהריק.
כאן ועכשיו ללא המחשבה מה יש?
אין אני.
-פחד מהמוות!
פחד ממות האני שנוצר על ידי המחשבה. פחד ממות האשלייה הנראית מציאותית כל כך.
האם אוכל ללכת אל מותי (מותה של התדמית שלי)?
האם אוכל לחיות את החיים הללו במלאותם?