כמה קשה לפגוש את ילדך האמיתי. לא את מי שהיית רוצה שיהיה. לא את מי שהיה יכול להיות אם רק היה משנה/ משפר/ מתקן תכונות או התנהגויות כאלה ואחרות בעצמו.. לא את הילד החמוד שהיה לפני כמה שנים. אלא את הילד שלך- כמו שהוא- ממש עכשיו.
וכמה קשה לקבל את הילד הזה, שעושה דברים שלעולם לא היית עושה/ שעושה דברים שעשית ועמלת קשה כדי לשכוח.. הילד החצוף/ המתמרד/ המרצה/ הנגרר/ הלא אהוד/ הלא נראה טוב כלפי חוץ/ שאיננו מבין מה חשוב/ הלא מכבד.. כמה קשה וכואב יכול להיות לפגוש ולקבל אותו באמת. ככה, כמו שהוא, על כל חולשותיו
וכמה יקר!*
אז איך אפשר? אולי אפשר להתחיל בעצמך בגילו. איך היית אז? האם אפשר לפגוש את הילד האמיתי שהיית בלי לנסות ליפות/ לתקן/ לסדר את הדברים כך שיהיו נסבלים? האם אפשר לפגוש אותו ולקבל אותו כפי שהוא, על כל חולשותיו? כמה קשה וכואב זה עבורך?
וכמה יקר!*
הורים יקרים, ילדינו מראים לנו את הדרך אל עצמנו. הם לא מותירים לנו ברירה אלא לפגוש. אולי, מדי פעם, אפשר להסכים. לעצור, לפגוש, לקבל ולהכיר תודה, פנימה והחוצה.
(* יקר= מחבר, מעצים, מעלה ערך עצמי, מרפא, משמח, מעורר, מאפשר, מחזק, מיטיב..).
