הכי קשה זה כשהוא לא משתף אותך במה שקורה לו.
את רואה שהוא עצוב, הוא נראה קצת זועף לאחרונה, את מושיטה יד, אומרת משהו כמו: "מה שלומך?" והוא עונה: "בסדר" הולך משם לעיסוקיו. את הולכת אחריו לחדר, הוא כבר ליד המחשב. את אומרת לו "אבל, נראה לי שמשהו לא בסדר, אולי תשתף אותי?" והוא עונה "נו אמא, באמת, די. הכל בסדר אמרתי לך.." (הוא יכול להגיד גם שאת 'חופרת', או לצעוק שתצאי מהחדר. או להגיד לך שתעזבי אותו בשקט יש לו מבחן ממש חשוב מחר.. או כל דבר אחר שהוא יודע, מתוך היכרות עמוקה אתך, שיגרום לך לוותר וללכת משם).
אז, מה עושים?
את נואשת, עצובה, מודאגת ממש, אולי אפילו מפחדת, כל כך רוצה שיפתח אליך, שישתף אותך ברגשותיו. יכול להיות שיש שם אפילו אשמה וכאב- 'מתי כל זה קרה? מה גרם לכך שהתרחקנו כל כך?..' והמחשבות- 'מה קורה? אני מקווה שזה לא משהו שבאמת צריך לדאוג בגללו, אולי הוא מאוהב?, אולי מישהו מאיים עליו..' ועוד ועוד.
אז, מה עושים?
הקשבה!
את רוצה שהוא ידבר. בדקי, האם את מוכנה להקשיב באמת?
את אומרת שכן. את מוכנה ורוצה להקשיב באמת.
נהדר! הקשיבי, אם כך.
הקשיבי לכל מה שהוא מביא מעבר למילים, הקשיבי לשפת הגוף שלו, להבעות פניו, לצבע החולצה שבחר ללבוש הבוקר, הקשיבי למה שאיננו אומר, הקשיבי לטון הדיבור שלו כשהוא בטלפון עם החברים ולטון הדיבור שלו כשהוא מדבר עם אחד מבני המשפחה, הקשיבי לדרך בה הוא סוגר את הדלת כשהוא נמצא לבד בחדרו, הקשיבי לריח גופו, הקשיבי לתגובותיו למגע- שמגיע מבחוץ (לדוגמה, כשאת מניחה עליו את ידך- הוא נשאר טבעי? הוא מתכווץ? הוא מתרכך?, כשמישהו מתקרב אליו פיזית- הוא מתרחק? הוא נשאר במקום? הוא מתקרב עוד..), הקשיבי למבט בעיניו..
מה הוא אומר? מה הוא מרגיש? למה באמת הוא זקוק? הרי העיקר איננו מה או מי גרם לרגשות אלו לעלות אלא הרגשות עצמם. מה יש בו עכשיו, באוצר- היקר-מכל- שלך, שלא יכול להתבטא במילים. כי הוא כואב מדי, כי הוא חושש שלא יובן כהלכה, כי הוא מבולבל, כי הוא..
יש כל כך הרבה למה להקשיב. יש כל כך הרבה דרכים לשתף את העולם ברגשותינו. אנחנו מדברים בשפות רבות ואין שפת המילים חשובה יותר משפות אחרות (אפילו להפך- היא יכולה לפעמים להטעות ולתעתע).
וגם את מדברת בשפה הזו (הלא מילולית). כל הזמן.
אז את יכולה לומר לו את מה שאת רוצה בעצם ואינך חייבת לומר זאת במילים- או לייצר דרמות ווקליות כדי שהוא ישמע. מעניין. כיצד את יכולה לומר לו שאת אוהבת אותו? וכיצד את יכולה לומר לו שהוא מדהים וחשוב ויקר? וכיצד את יכולה להעביר לו את המסר שאת פה בשבילו? וכיצד את יכולה להבטיח לו שהכל יהיה בסדר- שהכל כבר בסדר והקשיים הם חלק בריא וטוב בהתבגרות שלו וגם בזו שלך. ושהם תמיד ילכו ושתמיד יבואו אחרים במקומם כי ככה זה. ואיך את יכולה להראות לו שאת מאמינה בו?
חפשי בתוך עצמך. היי כנה! האם הדאגה היא מעין תשלום מס מחויב המציאות על היותך אמא? או שיש שם דאגה אמיתית וכנה? האם ה'חפירות' הן כי את רוצה להיות שותפה או כי נראה לך שככה צריכה אמא להתנהג?.. אם את משחררת את כל אלו- מה נשאר?
אם נשארת רק כנות. האם היא תעבור אליו? האם את יכולה לסמוך עליו שיבין, שידע. שאת כאן בשבילו, לצידו. שאת לא עוזבת ולא מתרחקת ולא מוותרת אף פעם כי את אמא שלו.
אמא. שלו.
*הכותבת, כרמית אוזן, היא מטפלת רגשית וקאוצ'רית למבוגרים ולבני נוער. לפרטים נוספים 054-7793382