אני לא רוצה לגדול, אמרה לי בתי הבכורה (11). אני רוצה להשאר קטנה. אני אפילו רוצה להיות בת 5 שוב. ללכת לגן ולאכול את הכריך עם ממרח התמרים שהיינו אוכלים כל אחר צהריים.
מפחיד לגדול. האחריות מפחידה. את מי היא מפחידה? אני חושבת שאת מי שמבין את משמעותה. ולמה אני כותבת זאת, כי ה"קטנה" הזאת, שלא רוצה להיות גדולה, מבינה אחריות הרבה יותר מאיתנו המבוגרים. ולוקחת ברצינות את תהליך הגדילה כפי שהיה כדאי שאנחנו נראה אותו. אני כותבת כי יש לנו פה הזדמנות ללמידה. לכולנו.
אז מה אמרה לי המתבגרת לעתיד או שמא כבר המתבגרת בהווה? דבריה נאמרו ברצף, משפטים ללא סימני פיסוק שנאמרו מתוך כאב גדול. אני ניסיתי לחלק אותם לנושאים:
האחריות על חיי שלי- למידה. השנה לא למדתי כמעט (הכוונה היא לעברית, אנגלית, חשבון.. אם הייתה יודעת כמה דברים אחרים למדה וכמה הם הרבה יותר חשובים) מה יהיה אם לא אלמד? אני לא אדע דברים שאנשים אחרים יודעים. זה קשה להיות גדולה כי לא אומרים לי מה לעשות אני צריכה להחליט בעצמי וזה קשה לוותר על דברים כיפיים כדי לעשות דברים אחרים שקשה לי.
האחריות על תוצאות מעשיי- כשאת קטנה, את יכולה לומר כל מני דברים. אף אחד לא באמת ייעלב או ייפגע או ייקח את הדברים שלי ברצינות גדולה מדי. אני הרי קטנה.. ועכשיו, אם במקרה אמרתי או עשיתי משהו בלי לחשוב קודם ומישהו נפגע- זה כואב לו וגם לי.
האחריות על שמי הטוב- איך אני מתנהגת, נראית, מגיבה.. איזה "שם" יש לי בקרב חבריי. עד כמה קשה "לתקן" שם ואיך הוא יכול להתקלקל כמעט בלי שנשים לב. עד כמה אני נתונה להשפעות החברים ושוכחת לעיים מי אני בכלל ומה חשוב לי.
האחריות על המוסריות שלי, על הנקיון הפנימי- זה בעצם המשך של שני הקודמים. זוהי התוצאה הפנימית שלהם.
האחריות להשאר קרובה לעצמי- ההתרחקות הזאת, מהעצמי. ההרגלים, הדפוסים, השפעות הסביבה.. כולם הולכים ומתגברים ביחד עם תהליך ההתגברות. עד שלפעמים אני בכלל לא מרגישה שזו אני.
קראתי לבתי את הדברים. היא אישרה:) שאלתי אם כדאי להוסיף בסוף הנחיה כלשהי- משהו על מה עושים עם כל המידע הזה עכשיו. היא אמרה: "אמא, לא צריך, הם יבינו..".