אם הרעיון של שגרה בטוחה נשמע לכם רצוי וטוב, כדאי שתקראו את המאמר הזה..

לרובנו יש הנטייה לרצות להיות במצב של שגרה בטוחה. זה נראה לנו מעין מצב טבעי שצריך להגיע אליו.

האם זהו אכן המצב טבעי?

מהו באמת המצב הטבעי- של הטבע החיצוני (עולם הטבע) וגם של הטבע האנושי? האם המצב הטבעי הינו מצב של שגרה בטוחה או שהמצב הטבעי הוא מצב של ספונטאניות ושל שינוי מתמיד?

הטבע נתון כל הזמן לשינויים, בכל רגע ורגע הכל משתנה- אכן, יש שגרה של צמיחה וקמילה, של עונות השנה, של זריחת השמש אך גם אלו נתונים לשינויים בלתי פוסקים אלא שהם איטיים יותר ועדינים יותר ובדרך כלל נראים רק במבט לאחור, לאחר עשרות או מאות שנים.

והטבע האנושי? בואו נסתכל עלינו, בני האדם. מצבי הרוח שלנו מתחלפים מרגע לרגע, המחשבות שלנו, בזרם בלתי פוסק, משתנות ומתחלפות כל הזמן וכך גם רגשותינו ואפילו תאי גופינו. אין כאן שגרה בטוחה, הכל משתנה. כל הזמן.

זאת אומרת, אם כך, שאנחנו חיים את חיינו בצורה לא טבעית ואפילו באופן המנוגד לטבע. רובנו לא שמים לב לכך ובעצם מקדישים את מרבית חיינו למאבק בטבע הבלתי מנוצח- למאבק במצב הספונטאני והמשתנה תמיד. במקום להיות גמישים ופתוחים לשינוי, סקרנים ומאפשרים, אנו הופכים להיות נוקשים ומקובעים. נצמדים לכל דבר, מזדהים עם כל דבר- עם כל מחשבה או רעיון שעובר בראשינו, מזדהים עם כל רגש שעובר בנו, נצמדים לתכניות וכשהן משתנות אנו מרגישים את הקרקע נשמטת מתחת לרגלינו. נצמדים לרצונות ולא מאפשרים לעצמנו להתחדש, גם כשהרצונות ישנים ופגי תוקף עבורנו. אנו הופכים נוקשים- יש לנו תשובות מוכנות, אנחנו לא עוצרים להרהר בשאלות. אנחנו פשוט מערכת של תגובות המקדישה את כל האנרגיה שלה לשימור עצמי. חיים על אוטומט.

אם וכשאנו רוצים לעשות שינוי, או אם קורה שינוי, כדרכו של עולם, מה שקורה זה שבעצם 'נזרקנו' לרגע למצב הטבעי האמיתי שלנו. אבל, אנחנו לא יודעים זאת. מבחינתנו אין זה המצב הטבעי או האמיתי שלנו כבני אדם וכחלק מעולם הטבע אלא זהו מצב מאיים שדורש תיקון בדחיפות. כל המערכת שלנו נכנסת לכוננות והיא עושה את כל מה שצריך כדי לשמר את עצמה- וכדי לחזור למצב המוכר, הבטוח.

מה אנחנו עושים למשל? אנחנו מאשימים את x, אנחנו אומרים שזה זמני, אנחנו בורחים לרחמים עצמיים, ללחץ, לסטרס, אנחנו עושים כל מני דברים שמכווצים אותנו ובעצם מחכים ופועלים כדי שהשגרה תשוב אל חיינו.

ובשגרה מה אנחנו עושים? עושים ככל שביכולתנו כדי 'לנהל את העסק' במקום לחוות את החיים, לחיות אותם, להיות בהם. בעצם, אנו מוותרים על החיים בשביל הבטחון (שגם הוא 'פסאודו בטחון'). אנחנו עסוקים בלהנדס ולתכנן ולארגן כדי שהכל יהיה כפי שאנחנו רוצים שיהיה- בתוך המסגרת המוכרת לנו, ללא מטען חורג ולא מוכר.

אז מה ההצעה? (והפעם, יותר מתמיד- גם לעצמי) להתמסר למה שקורה, גם אם זה לא מוצא חן בעינינו, גם אם זה נתפס כקשה או כלא רצוי לנו. פשוט להתמסר. לפתוח את הידיים רחב רחב ולחבק את מה שבא, להסכים לחיות באופן טבעי עם שינוי מתמיד.

איך עושים את זה? הייתי רוצה לכתוב כאן משהו בסגנון "קלי קלות, פשוט עושים X,Y,Z.. וזה קורה.." אבל זה מה שהייתי רוצה וכמו שכבר נכתב כאן בדרכים שונות- אין טעם לחיות במה שאני רוצה אלא במה שיש. אז, הפעם, ברשותכם, אשאיר את השאלה פתוחה. איך לא נאבקים ונלחמים במה שמגיע אל חיינו? איך מתייחסים אל חיינו כאל תעלומה ולא כאל נטל? איך מתמסרים למה שיש?

?