ההורים שלנו (פוסט למבוגרים)

[fblike]

אתחיל בכך שאומר שבדרך כלל הורינו רוצים בטובתינו. הם רוצים שיהיה לנו טוב ושנגדל להיות אנשים עצמאיים ומצליחים.

בשם ה'טוב' הזה. בשם ה'הצלחה' הזאת, הם עושים דברים נפלאים אבל גם טעויות רבות וקשות. המילים: טוב והצלחה כתובות במרכאות מכיוון שהן נתונות לפרשנויות רבות.. לא תמיד ה'טוב' וה'מוצלח' של אחד הוא הטוב והמוצלח של אחר, גם אם האחר הזה הוא בנו/ ביתו.

שנתחיל? ניתן דוגמה נפוצה מגיל 7 (כל אחד יוכל לשנות אותה לדוגמה שלו) ונראה את ביטויה כעבור 20-30 שנה.

ילד בן 7 מפגר אחרי חבריו לכיתה. לא מסתדר לו כל נושא הכתיבה- קריאה. בכיתה הוא מתבייש, מפחד שהמורה תפנה אליו, מרגיש שחלק מן הילדים צוחקים עליו, הוא אפילו מודאג. קשה לו. ממש. והוריו? לעיתים יקרה שיחבקו ויתמכו ולעיתים קרובות יקרה שבשם הדאגה שלהם- לשמו הטוב, להתפתחותו, לעתידו.. הם יכעסו עליו, יאשימו אותו, ישפטו אותו, יגידו מילים קשות כמו: 'קח את עצמך בידיים' והרי הוא ממש מנסה.. או כמו: 'אנחנו יודעים שאתה חכם- אתה פשוט לא משקיע' והוא הרי כל כך מנסה. או אפילו כמו: 'לא יצא ממך שום דבר'. 'והרי הם המבוגרים'- חושב הקטן לעצמו- 'הם יודעי דבר.. אם הם אומרים, הם בטח יודעים. הדאגה שלי, מסתבר מוצדקת.. אני אפס!' אלו הדברים ואלו התגובות ואלו המחשבות וזה הפצע. והפצע הזה- נשאר.

הילד גדל לנער שגדל למבוגר. הוא ממשיך לשמוע את דברי הוריו בראשו (את זה כל מי שהלך פעם לטיפול פסיכולוגי מכיר בוודאי..). אבל גרוע מכך, הוא ממשיך לשמוע את דברי הוריו במציאות הקיימת. כי הרי הם בדרך כלל חיים ויש להם מה לומר. הוא עדיין בנם, גם אם כבר אינו ילד או נער.

אז הנה הוא (או היא), בן 27 או 37, יושב עם הוריו לקפה והם אומרים לו היכן הוא טעה ומה לא עשה בסדר ואיך היה צריך להקשיב להם ועל פניהם אכזבה או כעס או דאגה כי הם הרי רואים את עתידו העגום של בנם.. כבר מגיל צעיר ראו זאת. והאדם המבוגר הזה שיושב מולם מתכווץ מחדש. הופך שוב לאותו בן 7 ננזף ומבין שוב שהוא אפס!

ודווקא כבר היה בדרך מבחינתו, נרשם ללימודים, התחיל תכנית לעסק חדש או קבע ראיון עבודה לכמה מקומות, אולי אפילו הכיר בחורה או החליט עם אישתו כיצד להביא שינוי לחייהם ולחיי ילדיהם.. הוא בהחלט היה בדרך ועלה קושי, כמו שעולה תמיד אצל כולם, ומיד התחילו הקולות בראש שאמרו לו שהוא לא משקיע מספיק ושלא יצא ממנו כלום ונגסו באנרגיות שלו וכמעט הביסו אותו אבל הוא זכר. הוא זכר שהוא כבר בוגר. הוא זכר שכבר הוכיח אחרת. הוא זכר את מה שאמרה לו אישתו/ חברתו/ הפסיכולוגית שלו וזה נתן לו כוח להמשיך..

ואז הוא הלך לשתות איתם קפה. עם ההורים. ושיתף אותם. כי הם הרי באמת אוהבים אותו וגם הוא- אותם. וישב שם ושמע והתכווץ והנה הוא בן 7 יושב נזוף בכסאו ומרגיש.. אפס.

והוא כבר מבין את הנזק שנגרם ויודע שזה לא עובד לטובתו, הסיפור הזה. אבל הוא ממשיך ללכת אליהם ומה יעשה? הרי הם הוריו ומי יודע כמה זמן נשאר.. וחשוב לכבדם.. – מה יעשה? יקום וילך? יפסיק לבקרם? לא יקשיב? הוא תקוע! כל האופציות כואבות.

האם יש דרך בה יוכל לשמור על עצמו ויחד עם זאת על הקשר שלו איתם? האם יש דרך שלא תפגע בו וגם לא בהם?

ומה יעשה עם התקווה הזאת, עם הכמיהה האינסופית שיום אחד הם יתגאו בו כמו שהוא. יקבלו אותו. ככה. כי הוא הבן שלהם.

אריות

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *