החינוך כהזמנה למסע משותף

נניח שאני נמצאת בכיתה, ואחד התלמידים נותן מכה חזקה לתלמיד אחר. הוא עשה זאת כי הוא כועס. הוא לא שולט בכעסו, לא שולט בתגובותיו ואפילו לא מודע למה שמפעיל אותו. אני כמורה, אראה זאת כהתנהגות ילדותית ולא מתאימה. ילד כזה הייתי רוצה להשתיק, שיתאים את עצמו למסגרת. התנהגות כזו פשוט לא מקובלת.

מה הוא חינוך?

״הבנת החיים פירושה הבנת עצמנו. בזה תחילת החינוך ובזה סיומו. הפכנו את הבחינות והתארים לקנה מידה של אינטליגנציה, ופיתחנו מוחות מתוחכמים העוקפים את השאלות העיקריות בחיי אדם. אינטליגנציה היא היכולת להכיר את החשוב- את היש, ופירושו של חינוך הוא לעורר יכולת זו בעצמנו ובאחרים. על החינוך לעזור לנו לגלות ערכים נצחיים. להיות משוחרר מתיאוריות ודפוסים קבועים של חשיבה. לעזור לנו לגלות את הערכים האמתיים על ידי חקירה ללא דעות קדומות ובמודעות עצמית.״ (קרישנמורטי, ״לגעת במהות״).

הייתכן שאיננו מכירים את עצמנו?

הנחת יסוד: ניתן להכיר את העולם דרך הכרת עצמי. נסביר: אם אני רואה את העולם דרך המשקפיים שלי (היינו: ההתניות שלי, הדעות הקדומות שלי, התפיסות המוקדמות שלי, דפוסי החשיבה שלי וכו׳), אינני מודעת למשקפיים האלה, לפחות לא תוך כדי הסתכלותי דרכם. אני בטוחה שהעולם הוא כפי שאני רואה אותו. אם כן, איזה עולם אני מכירה? האם אני מכירה את ה״עולם״? או שאני מכירה את העולם דרך המשקפיים  שלי? בלתי נמנע הוא שאכיר את העולם דרך המשקפיים שלי. אבל, אולי יש אפשרות להתוודע לצבע שהן מכניסות. אם אתבונן בעצמי בניסיון להכיר את עצמי, יש סיכוי שאוכל לראות את העולם באופן יותר שלם מהאופן בו אני רואה אותו היום. המשקפיים יישארו אבל, ראשית- אני אהיה מודעת לזה שהן שם ולהשפעה שלהן. ושנית, אולי אצליח אפילו לנקות קצת את העדשות.

כמורה או כמחנך, מה שיש בי זה מה שאעביר לתלמידיי. אני מלא בהתניות, דפוסי חשיבה ודעות קדומות. כמובן שאינני יכול שלא להיות מי שאני, אך אני יכול להיעשות מודע להשפעות שאני מביא עמי, ואולי לנסות להשתחרר מהן. מכאן נוכל לנסות להכיר את עצמנו ואת הערכים האמתיים שלנו. לא אלו שחונכנו עליהם, לא אלו שנחשבים לנכונים יותר, אלא אלו שנובעים מתוכנו הודות להתבוננות ישירה על עצמנו ועל העולם.

דוגמה: כשמישהו צועק עלי אני חושבת שהוא אדם רע. כך לימד אותי ניסיון חיי. בתפיסה שלי אדם רע הוא זה שגורם לי להרגיש רע. לו הייתי מכירה את הקושי שאני חווה כאשר צועקים עלי, אולי הייתי מנסה, למרות הקושי, לבדוק מה עוד ניתן לגלות על האדם הזה. ואז אני לא תקועה רק בתפיסה שלי, יש לי יכולת להרחיב קצת את היריעה. לצאת מה׳אני׳, לצאת מה׳שלי׳ ולראות דברים אחרים. ה׳אני׳ וה׳שלי׳ הללו בעצם מורכבים מניסיון העבר שלי, מכל מה שקיבלתי מהסביבה, מהתרבות, מהחברה ומהורי בעיקר. אם אפנים זאת, אולי אצליח לראות גם מתחת לכל אלה, מה אני באמת, ולמשל, מה מעניין אותי. אם למדתי שהכי כדאי להיות עורך דין. שזהו מקצוע מכובד, המעיד על יכולות גבוהות ומזכה את בעליו בכבוד מן החברה וכו׳. אבל, אני בעצם רוצה להיות גננית (גנן). יש לי משיכה מיוחדת לצמחים ולפרחים, אני אוהבת את הריח והמגע של האדמה, בעצם אני יכולה להיות גננית מעולה. אבל חונכתי להיות עורכת דין וזה מה שאעשה בלי לדעת אפילו מה החלום שלי. אם הייתי לומדת לזהות את זה  שבבית שבאתי ממנו התייחסו בכבוד לאנשים שלבשו חליפות ודיברו בשפה רשמית, ואנשים סמכותיים עשו עליהם רושם גדול, הייתי יכולה להבין שיתכן שזה לא באמת החלום שלי. ואז, יכול להיות שהייתי יכולה לראות את האהבה שלי לצמחים כפוטנציאל בר מימוש והייתי יכולה לחוות חיים של עשייה מתוך אהבה והנאה.

ננסה לעשות תרגיל- לעצום את העיניים ולא לחשוב על כלום. הצלחנו? למעשה, אף אדם לא מצליח שלא לחשוב על כלום בכל רגע שיחליט. ננסה תרגיל נוסף- לא משנה מה אנחנו רואים או שומעים, לא נביע כעס. האם אפשרי הדבר? אף אדם לא יכול למנוע מכעסו להתעורר. אין לנו שליטה על הכעס. אם אני כמורה מזהה את הדברים האלה בתוך עצמי, אז איך אתייחס לתלמיד שלא שולט בכעסיו? אכעס עליו או אעניש אותו? יתכן שזה יגרום לו להפסיק התנהגות זו, אבל הוא לא ילמד מכך כלום. אופציה אחרת היא לזכור שזה קורה גם אצלי. כך אוכל לגשת אל הילד עם אהבה גדולה, כי גם לי היה מאוד קשה לראות את עצמי בחוסר השליטה שלי. כמה הייתי זקוקה בזמן הזה לחיבוק, שמישהו יגיד לי ׳את בסדר׳. אם אוכל להתמודד עם מצבי שלי, לקבל ולהכיר בכעסים ובפחדים שלי, במקום להדחיק אותם, לשנוא אותם, לא לקבל אותם, ובכך בעצם לא לקבל את עצמי. במצב כזה, אין סיכוי שאקבל את הילד שהביע כעס. ואיך אחנך ילד בלי לקבל אותו? למה אחנך אותו? לברוח מעצמו בניסיון להתאים לחברה?

מדוע אנו בכלל שואלים שאלות על חינוך? הרי זה בגלל שאיננו מרוצים מהעולם, מהחברה, מהתרבות כפי שהיא היום. אנחנו רוצים ללמד את הילד שיחשוב באופן עצמאי. שיהיה הוא. אך חשיבה עצמאית תוכל להיוולד בילד רק אם הוא יפגוש במורה שחושב באופן עצמאי, או לפחות מודע לזה שהוא כבול להתניותיו ו"משקפיו". כך יכול להיווצר חינוך מתוך שיתוף. חינוך הדדי למורה ולתלמיד. מסע משותף! דבר זה יתרום לפיתוח סביבה חיובית ואווירה נעימה. לדוגמה: תלמיד שמפחד מדעת קהל ולכן נכשל בהרצאה בעל פה שנתן מול הכיתה. אני לא אשתף אותו בעובדה שגם אני סובלת מפחד קהל, מפני שאני מפחדת שאם התלמיד ידע את החולשה שלי הוא ינצל אותה לרעתי. בכך אלמד אותו לפחד מכך שחולשותיו יחשפו, הוא יפחד מהחולשות שלו, הוא יימנע, הוא יפחד מעצמו. הוא לא יוכל להיות הוא. הוא יברח מעצמו. תפקיד המחנך הוא להחזיר אותו אל עצמו- לשתף אותו בפחדים שלנו ובדרך בה אנו מתמודדים איתם. בכך נלמד אותו לקבל את הפחד, להתבונן בו, לשאול שאלות בנוגע אליו וכו׳.

אם תלמיד שיקר לי, ברוב המקרים אלמד את ערך היושר כערך חיצוני. אם הילד יוכל לחזור על דברי במילותיו שלו בהקשרים שונים ואף יראה השתדלות לנהוג ביושר- נראה זאת הצלחה גדולה מאוד. אבל לא יכולה להיות כאן הבנה עמוקה ואמיתית של הילד, מפני שמה שלימדתי אותו זה לסמוך עלי ועל התכנים שאני מביאה איתי. לעומת זאת, אפשר ללוות את הילד בתהליך בו יגלה את הסיבה לכך ששיקר. אוכל לספר לו על מקרה בו גם אני שיקרתי. גם תלמידים אחרים יוכלו לספר על עצמם. והנה יצרתי רצון לחקור ולגלות מתוך אמפתיה ושותפות ולא מתוך פחד ושיפוטיות (הרי אם אגנה זאת, לכל היותר אצור אצל הילד פחד, והתנהגותו בעתיד תהיה מבוססת על פחד זה). עכשיו אפשר לבדוק גם כיצד השקר משרת אותנו ואיפה הוא יכול לפגוע בנו, מה קורה כאשר אנחנו בצד השני של המתרס וכו׳. מתוך חקירה כזאת, הילד יוכל לבחור בערך זה בעצמו, מתוך עצמו ולא מתוך כפייה או בטחון במקור חיצוני. אם יבחר בערך זה מתוך עצמו- יהיה שלו לתמיד.

מה היא הכרת עצמי? האם היא אמונה למישהו שאומר לי דברים על עצמי?

מה מעורר תבונה? האם הידע עושה זאת, או שמא התבוננות והקשבה? אם נלמד להתבונן בעצמנו (במחשבותינו, רגשותינו ותחושותינו) וכן להתבונן בכל מה שקורה סביבנו, נוכל להעביר גם לתלמידים יכולת זו. בינינו לבין התלמידים ייווצר קשר של שותפות למסע. שני אנשים הולכים ביחד באותו המסע – מסע החיים. המורה קצת יותר מנוסה במסע מאשר התלמיד, ולכן השותפות במסע- היא החינוך. וזה יכול לקרות רק כאשר יש לגיטימיות למחשבות ולרגשות שלי, ומתוך זה למחשבות ולרגשות של התלמיד.

 ״האם העיוור יכול לעזור לאחרים לחצות את הנהר?״ (קרישנמורטי). הרעיון הוא ללמד את המורים כיצד לראות, כיצד להתבונן, כיצד להקשיב, כדי שהם יוכלו להעביר זאת לתלמידים. לא את ה׳מה׳ שלהם- לכל אחד יש את הנהר שלו- אלא את ה׳איך׳, כדי שלכל אחד תהיה האפשרות לחצות את הנהר שלו.

[בהוראה- הכרת העצמי תגלה לי את הכוחות שיכולים לשרת אותי בלמידה. אדע ללמוד באופן הנכון ביותר עבורי.]