״מאחורי כל הדברים הנראים לעין יש דבר מה גדול יותר. כל דבר הינו נתיב, שער או חלון הנפתח אל משהו אחר.״ אנטואן דה סנט אכזופרי
בילדותי אהבתי ספרי בלשים. כל דמות, אירוע, אפילו תיאורי נוף הביאו עימם סקרנות, חשדנות, עירנות ודרשו ממני התבוננות מעמיקה, שאילת שאלות, ורצון אמיתי לחקור ולגלות את מה שיש מעבר למה שנראה. חיברתי יחד פרט לפרט והתמונה הלכה וגדלה, הלכה והתבהרה..
כשהתבגרתי, גיליתי כי כל שיר, רומן או סיפור מעלים בי את אותם רגשות ואת אותו רצון לחקור (בעיקר שירה וסיפורת, אני חייבת להודות). מה מסתתר מאחורי כל מילה, דימוי או חזרה? מה לא שייך? ולמה דווקא כאן? אילו עוד דברים מצויים בשיר שאינם כתובים בו?
פעמים רבות קרה, שאחד מתלמידיי גילה משהו שלא ראיתי עד כה ביצירה, ופתאום, כבמטה קסמים, נוספו ליצירה אינספור אפשרויות חדשות למשמעות, עושר אמיתי, שמחה גדולה.
ומה אצל אנשים? ילדים, מתבגרים, בוגרים.. איזה עושר טמון בכל אחד מאיתנו?
– הוא מכעיס אותי תמיד. מה יש בו שמכעיס אותי כל כך? מה אני רואה בו? ולמה זה מפעיל אותי מיד?
– היא מציקה לכולם. מה היא רוצה באמת? כיצד נוצרה התנהגות זו? מה היא מרגישה בשעת מעשה ולאחריו?
– הכיתה הזו לא לומדת. מיהם הכוחות המובילים אותה? מהם הפלגים? מה מעסיק אותה כל כך?
– אני אוהבת אותך. איפה בגוף אני מרגישה אהבה זו? מה אני אוהבת בך? מה אני אוהבת בעצמי כשאני איתך?
– תלמיד אמר לי שאני מחנכת גרועה/ טובה. מה רצה לומר ולא אמר? מה הוא מבקש באמירתו זו?
– בתי בוכה בכאב כי קראה סיפור שבסופו פרידה. מה העיר בה הסיפור? באילו פחדים הוא נגע? מה אפשר להכיר בה כעת?
– אני חשה קושי בבליעה, מעין תקיעות בגרוןֿ. באילו רגשות זה קשור? אילו תחושות נוספות קיימות? מה קרה ממש קודם לכן?
האחר כמושא לחקירה, האני כמושא לחקירה.
כל תנועה, כל אמירה, כל המנעות, יכולים להיות נתיב או שער הנפתח אל משהו אחר- אל עולם אחר רבגוני, מעניין, מפתיע בהקשריו, בלתי נדלה, עמוק, מפואר.
ואנו יכולים להיות הבלשים הממולחים, מגלי הארצות, המדענים החוקרים..
בספרו ״כיצד לאהוב ילדים״ כותב קורצ׳אק: ״.. לעיתים תופעה פעוטה וקלת ערך מגלה חוק חשוב, פרט נבדל לכאורה, אך קשור ביסודו בבעיה חשובה. כרופא וכמחנך אין קיימים לגבי פרטים בלתי חשובים, בזהירות עוקב אני אחרי הדבר שנראה מחוסר ערך… כעס הילד- אחד הגורמים החשובים והמעניינים ביותר. אתה מספר לו אגדה, הוא מקשיב בחוסר עניין, אינך מבין, מפני מה, אבל במקום להתפלא כחוקר טבע, אתה מחוסר סבלנות, מתרגז.. אין אנו מכירים את הילד, גרוע מזה: אנו מכירים אותו לפי דעות קדומות.. שולטת עדיין, ביחס לילד, שיטה של הטפת מוסר, ולא החקירה.
כל בעיה, מן הדין שתבחן באופן בלתי תלוי מן ההשקפה הכללית, כל עובדה לחוד.. רק באלה התנאים לא תהיה עבודתו (של המורה) חד גונית ומחוסרת תקוה. כל יום יביא לו משהו חדש, בלתי צפוי, כל יום יהיה עשיר יותר ומחדש. תלונה בלתי רגילה, שקר, מריבה, בקשה, חטא, אי ציות, מרמה, גבורה- יהיו יקרים לו, כמו מטבע נדיר מאובן, צמח לאספן, או מצב הכוכבים בשמים. ורק אז יאהב כל ילד אהבה נבונה ונכונה, יתעניין במערכי נפשו, במבוקשו ובגורלו. ככל שיתקרב לילד כן יוסיף להבחין בו תכונות ראויות לתשומת לב. בתהיה זו על נפש הילד ימצא גם פרס וגם עידוד לתהיה נוספת, למאמצים נוספים.״
קורצ׳אק בחר לסיים את ספרו/ חיבורו בפסקה הבאה: ״האנתימולוג הצרפתי הגאוני פברא מתגאה ואומר, שבתגליותיו החשובות ביותר בידיעת החרקים, לא הרג אפילו אחד מהם. הוא חקר את מעופם, את מנהגיהם, את דאגותיהם.. הוא הסתכל בה בשעה ששיחקו בזוהר קרני השמש. בשעה שנלחמו ונפלו חללים, חיפשו מזון, בנו להם מקומות מחסה.. הוא לא התרעם; בעין פקוחה עקב אחרי חוקי הטבע הכבירים בתנודותיהם הקלות ביותר. הוא היה מורה עממי. את הסתכלויותיו עשה בעין בלתי מזוינת במכשיר. המחנך, הווה גם אתה לעולם הילדים, מה שהיה פאברא לעולם החרקים.״