התפתחות- נקודת יציאה

הורדת המסיכה

בכל שלב בחיינו אנו מתפתחים. בכל תקופה בחיינו יש למידה. למידה שמביאה להתפתחות. לעיתים, הלמידה הזאת מחזקת את ה'אני הבריא' שלנו ולעיתים אנו נאלצים לגונן עליו, במקרה כזה, הלמידה תביא לייצור של 'אני אלטרנטיבי'- היינו, התפתחות של אישיות. אישיות זו משרתת אותנו בעיקר על ידי כך שהיא מגוננת על המהות שלנו- על מי שאנחנו באמת ולכן היא חשובה. אלא מה? האישיות הזאת מרחיקה אותנו מהמהות שלנו, מנתקת את הקשרים ביני לין מי שאני באמת וכך, אנו מגיעים לגיל בוגר כאשר יש לנו אישיויות רבות אבל אין לנו.. את עצמנו.

אם כך (ותסלחו לי שאני מדלגת פה על כמה שלבים בשם הקיצור..) בבגרותנו ישנם 2 סוגים של התפתחות: הראשונה, (הנפוצה) התפתחות/ חיזוק/ העצמה של אישיויות שונות בנו והשנייה, התפתחות/ חידוש/ חיזוק הקשר עם המהות שלנו, האני האמיתי שלנו. אפשר לומר גם וויתור על אישיויות שונות בנו..

בשלב מסויים בחיינו הבוגרים יש למידה מאוד מסויימת בפוטנציאל שלנו שמהווה 'נקודת יציאה'. זוהי ההתפתחות מהסוג השני.

ניתן דוגמה: בואו נניח שיש לנו תינוק בגיל בו הוא יכול ללמוד שהעולם הוא מקום בטוח ובואו נניח שהוא לא לומד את (מפני שאימו- העולם,לא יכולה להעניק לו את התחושות הללו ואולי אף נותנת לו בדיוק את התחושות ההפוכות.) הילד מגיע למסקנה שהעולם איננו מקום בטוח ומפתח לעצמו דרכים יצירתיות להתמודד עם המסקנה הזאת (שהפכה למעין אקסיומה עבורו)- הוא בעצם יפתח לעצמו איזושהי אישיות שתאפשר לו להתמודד עם עולם לא בטוח- אישיות אגרסיבית למשל- כדי שיוכל להגן על עצמו בעולם שכזה. כעת, יש לנו את הילד הבריא ואליו מסופחת אישיות שאיננה שלו מלכתחילה אלא נוצרה כדי לעזור לו להתמודד עם תנאים מסויימים. כך הולך וגדל הילד כאשר בכל פעם שהתנאים המסויימים הנדרשים אינם מתקיימים מתאים הילד את עצמו למצב החדש (במידה שהוא חוזר חוזר ונשנה כמובן). וכך מתפתחות אישיוית שונות אצל כל אחד ואחד מאיתנו.

ואז אנחנו מגיעים לגיל מבוגר- עם צרור נכבד של אישייוות המשמשות אותנו במקומות ובמצבים שונים. יש את האישייות האמיצה ואת זאת המפוחדת את המנהיגה ואת הלא שווה ויש עוד רבות אחרות.

בשלב מסויים בחיינו תהיה המשימה ההתפתחותית שלנו להפרד מהאישיויות הללו. הלמידה בשלב זה תהיה שהאישיויות הללו אינן המציאות אלא התאמות שעשינו בעבר למציאות כדי שנוכל לשרוד אותה מבחינה רגשית, התאמה שדרכה אנו רואים כיום את העולם ולכן, העולם עצמו כפי שאנו רואים אותו איננו המציאות, גם התגובות שלנו מן הסתם אינן מותאמות למציאות (אלא רק למציאות כפי שאנו רואים אותה). הלמידה הזאת היא הלמידה החשובה היחידה שעלינו לבצע בחיינו הבוגרים. הפוטנציאל המהותי של האדם תלוי בהתקדמות לכיוונה. היא דורשת כנות- והסכמה לראות, היא דורשת מודעות, היא דורשת התמדה והיא דורשת אומץ לב. למה אומץ לב? מפני שאנו מתקלפים פה מההגנות שלנו, מוותרים על ההרגלים שלנו. כי אנחנו מסכימים לראות את בזבוז חיינו ולחוות את הכאב הכרוך בכך ושאנחנו מסתכנים בלפגוש את עצמנו בלי כל אלה ולתת לעצמנו לפגוש את העולם- ככה, חשופים.

וכך, במקביל ללמידה ולהתפתחות שיגיעו כתוצאה ממודעות והתבוננות באישיויות השונות שלנו, נוכל ליצור קשרים עם העצמי האמיתי שלנו. היצירתי, הבוטח, האוהב, המואר.. זה שנמצא מתחת לשכבות שנאלצנו לעטות על עצמנו במשך השנים.

זהו תהליך שאורכו כאורך חיינו הבוגרים, תהליך שאני מאחלת לנו שיתקיים עד יומנו האחרון. אז נוכל להפרד בידיעה שהסכמנו לגעת, שהסכמנו לאהוב, שהסכמנו להיות באמת!

הכותבת, כרמית אוזן, היא מאמנת טרנספורמטיבית ומנחת סדנאות.

לפרטים נוספים, התקשרו 054-7793382

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *