לבי ×‘×ž×–×Ø×— ואנוכי בהוף ×ž×¢×Ø×‘

אני ×”×•×œ×›×Ŗ על חוף הים. אינני שמה לב לחול ×Ŗ×—×Ŗ ×Ø×’×œ×™. ראשי עהוק ×‘×ž×§×•×ž×•×Ŗ ××—×Ø×™×. אני נזכרת. אני רוצה לחוש את החול. אני שמה לב אליו. ×ž×Ŗ×‘×•× × ×Ŗ בו. ×’×Ø×’×Ø×™× ×’×Ø×’×Ø×™× ×‘×”×™×Ø×™×, זהובים כמעט. אני חשה אותו בכפות ×Ø×’×œ×™. רך ועם זאת קשה למגע. שביר. עדין ×•×ž×Ŗ×¤×•×Ø×Ø. נענה למגע כף ×Ø×’×œ×™. אני חשה אותו, רואה אותו אבל, משהו בי ×ž×Ø×’×™×© את הפער. משהו יודע שאין זה הדבר ×”××ž×™×Ŗ×™. שיש תחושה אחרת של חול. שיש מגע ××ž×™×Ŗ×™, עמוק יותר, שאינני יכולה להגיע אליו. שהמגע יכול ×œ×”×™×•×Ŗ פנימי. שאני יכולה ×œ×”×™×•×Ŗ בו. אני ×ž×™×™×—×œ×Ŗ ×œ×”×™×•×Ŗ בו. ×œ×”×™×•×Ŗ.

ל֓בּ֓י ×‘Ö°×žÖ“×–Ö°×ØÖø×— וְאָנֹכ֓י בְּהוֹף ×žÖ·×¢Ö²×ØÖø×‘

אֵיךְ ×Ö¶×˜Ö°×¢Ö²×žÖø×” אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב

אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וֶאֱהָרַי, בְּעוֹד

צ֓יּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנ֓י בְּכֶבֶל עֲרָב

יקַל בְּעֵינַי עֲזֹב ×›ÖøÖ¼×œ טוּב הְפָרַד, כְּמוֹ

יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּב֓יר נֶחֱרָב. (רבי יהודה הלוי)

 

לבי ×‘×ž×–×Ø×— ואנוכי בהוף ×ž×¢×Ø×‘. Ā  לבי- ×‘×ž×–×Ø×—. אנוכי- בהוף ×ž×¢×Ø×‘. כל כך רחוק.Ā ×›×ž×¢×˜ ×‘×œ×Ŗ×™ אפשרי. אבל, שם נמצא לבי. והכאב אינו ×ž××¤×©×Ø לי ×œ×™×”× ×•×Ŗ מכל טוב העולם הזה מפני שאינני יכולה ×œ×’×¢×Ŗ בו. Ā  ואינני יכולה למלא את ההיבה שלשמה באתי לעולם הזה. אינני יכולה לממש את חובי כאדם עד שלא אגיע לציון. Ā  ×ž×©××œ×Ŗ×™: "יקל בעיני עזוב כל טוב הפרד". האם אוכל ×œ×•×•×Ŗ×Ø על 'מי שאני'? האם ×ž×©××œ×Ŗ×™ חזקה דיה בשביל להביאני לכך? לא היה זה מזלו של רבי יהודה הלוי שבזכותו הצליח להגיע לארׄ הקודש. היה זה רצונו העז שהביאו אליה. ×”×ž×•×›× ×•×Ŗ שלו לעזוב את מה שבכאן. ×œ×•×•×Ŗ×Ø על כל מה שיש פה, בחיים אלה, ×œ×˜×•×‘×Ŗ "עפרות דביר נחרב"- קודש הקודשים וגם אם יהיה זה עפרו בלבד וגם אם יהיה חרב, שומם, הרוה ויבש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מהומנים *