מהו בכלל לחץ חברתי? לחץ חברתי הוא מצב בו החברה מפעילה לחץ על יחיד או יחידים בה כדי שיתנהג/ו באופן מסוים. כמה מילים על הנושא וסיבותיו ובעיקר כיצד אפשר לעזור..

כמה מילים והבחנות הנראות לי חשובות בנושא:

• הלחץ יכול להיות מופעל בדרכים גלויות או סמויות. על ידי אמירות מפורשות או על ידי אמירות ומעשים הגורמים באופן עקיף לאדם להבין שכדאי לו להתנהג באופן מסוים.
• המקור ממנו מגיע הלחץ יכול להיות אלים ומאיים או מתון ומזמין להשתתפות. על ידי איום בענישה או על ידי מתן תגמול.
• לחץ חברתי יכול להיות אמיתי או מדומה. מדומה כאשר מדובר בפרשנות סובייקטיבית שנותן אדם לציפיות לכאורה של אנשים אחרים ממנו.
• לחץ חברתי וקונפורמיות- הקונפורמיות מושגת על ידי לחץ חברתי גלוי/ סמוי, אמיתי/ מדומה.. היא נובעת ממנו. זוהי התנהגות הנעשית בהתאם לנורמות הנהוגות בקבוצה. חשוב לציין כאן כי כמעט כולנו פועלים מתוך קונפורמיות. הבגדים שאנו לובשים בהתאם לצו האופנה, השפה שלנו (סלנג בעיקר), הערכים שלנו ואפילו החינוך שלנו.. בודדים האנשים הפועלים בכל תחומי חייהם שלא מתוך המוסכמות. רוב האנשים שוחים עם הזרם, לפחות בתחומים מסויימים.
• התוצאות של לחץ חברתי יכולות להתפרש כחיוביות או שליליות. לדוגמה: רצון להצטיין, ירידה במשקל או לחילופין עישון או שתיית אלכוהול. חשוב לזכור כאן שאם מדובר בתוצאות של לחץ חברתי או קונפורמיות תמיד יהיו מוכתבות מבחוץ וככאלה שווה לבדוק שוב מהי משמעותן של 'תוצאות חיוביות'..

3 הסיבות העיקריות לנטייה לא לעמוד בלחץ חברתי (/לכניעה ללחץ חברתי)

סיבה ראשונה, החינוך: מי מאיתנו לא משתמש בלחץ חברתי ככלי יעיל לחינוך ילדיו. לפעמים אנו מודעים לכך ועושים זאת מתוך כוונה תחילה ומתוך רצון להשיג תוצאה מסויימת ולעיתים איננו מודעים ועושים זאת מפני שלמדנו להאמין שהרוב צודק ואנו 'מתוכנתים' לנהוג כמותו ולהפעיל סנקציות על מי שאיננו נוהג כך. אנו מרגישים שיש איום תמידי כזה גלוי או סמוי של ה'הם' על היחיד ואנחנו מעבירים אותו לילדינו מגיל צעיר מאוד. כמה פעמים אננו אומרים לילדינו- 'אבל כולם עושים ככה' או 'מה יגידו האחרים' או 'תראה את… כמה יפה הוא אכל/ לומד/ מתלבש לבד..' ואפילו 'אם לא תלמד טוב בביה"ס- לא תצליח בחיים' הרי מי קבע שכמו שכולם זה יותר טוב מכמו שאני ושעברית, אנגלית וחשבון יותר חשובים מלשחק יפה עם חברים, מליצור או מלבשל..

ואז האפרוח שלנו מתבגר וכאחד ש'אולף' להקשיב החוצה ולא פנימה הוא מוותר על מה שהוא מאמין בו, על התבגרותו ולפעמים אפילו על מצפונו וכל זה תחת לחץ מתון בלבד ואפילו ללא לחץ ממשי אלא רק מפני שנדמה לו שאם הם מתנהגים כך אז ככה יותר טוב.

זוהי סיבה עיקרית ומשמעותית בעיניי לילדים שחווים כל הזמן לחץ חברתי. אסייג ואומר שאין כאן ביקורת או שיפוטיות וגם לי עצמי יש עוד כל כך הרבה ללמוד ולשחרר בנושא. יחד עם זאת, כדאי וחשוב לראות את חלקנו כהורים בעיצוב ילדינו בעיקר אם לאחר שחינכנו אותם כך מגיל ינקות אנו מגיעים עם אג'נדה חדשה, הפוכה אפשר לומר, ומבקשים מהם- לא לעשות כמו כולם. נכון שיש הבדל בין כולם אחד למשנהו ובכל זאת, לפני שאנחנו מבקשים מהם להקשיב פנימה חשוב שנזכור שהמקום הזה פגוע אצלם ולהקשיב פנימה כרוך לא פעם בקושי גדול, בפחד גדול, באי אמון.

סיבה שנייה, הגיל: סיבה משמעותית נוספת היא גיל ההתבגרות. גיל שבו ההשתייכות לקבוצת השווים היא משמעותית וכל אקט יכול להדגיש או להעצים השתייכות זו הופך למשמעותי בעצמו. גם עיצוב הזהות העצמית תופס פה מקום חשוב ובתוך הבלבול ההורמונלי, התרבותי והחינוכי (כפי שכתבתי לעיל), לא פעם מחפש לו המתבגר זהות עצמית כלשהי ו'אוסף', פשוטו כמשמעו, מאנשים וקבוצות כל מני התנהגויות, אמונות וסגנונות כדי לעצב לעצמו את זהותו שלו. לעיתים הוא עושה זאת ממש באופן מודע (ומתלבש בדיוק כמו שאר הילדים בכיתה) ולפעמים באופן לא מודע ומתוך הזדהות (הוא תלבש כמו שהוא אוהב והטעם האישי שלו תואם בדיוק טעם הקבוצה..).

סיבה שלישית, דימוי עצמי  והצורך בהשתייכות חברתית: ככל שהצורך בהשתייכות חברתית גדול יותר כך יהיה קשה יותר לעמוד בלחץ- הצורך להיות אהוד ומקובל גדול מן הצורך להיות נאמן לעצמי ולקול הפנימי שלי. וגם- ככל שהדימוי העצמי חלש יותר כך תקטן היכולת (וכנראה גם הרצון) לעמוד בלחץ. אסביר זאת בפשטות, אם הדימוי העצמי שלי נמוך הנטייה שלי לחשוב שדעתם/ התנהגותם/אמונותיהם.. של האחרים שוות יותר ולרצות להדמות להם יותר משאני רוצה להדמות לעצמי..

מה עושים כדי לעזור למתבגר שלנו?

הייתי מציעה לעשות פה עבודה יסודית. גם כדי לנצל את התהליך שהייתי רוצה שיקרה אצל המתבגר שלי לטובת ההתפתחות האישית שלי כאדם וכהורה וגם כדי שהתהליך שיעבור המתבגר שלי יהיה משמעותי ופנימי ולא למראית עין בלבד. אם אתם לא מעוניינים בכך או טרודים כרגע בעניינים רבים אחרים, פשוט דלגו על הפסקה הבאה.

בחרתם שלא לדלג. מה שאני מציעה הוא לבדוק עם עצמכם (רצוי בכתב אבל לא כולנו בנויים לזה..) איפה אנחנו בחיינו נתונים ללחץ חברתי. היכן אנו מבטאים קונפורמיות למשל. איפה וכיצד אנחנו עושים כמו כולם ומדוע. אני לא מדברת על בדיקה חד פעמית- אפשר להתחיל בסקירת חיינו באופן חד פעמי ואז להמשיך בהתבוננות בחיי היומיום שלנו (למשך תקופה מסויימת, לפחות של שבוע ימים): האם אנחנו נבוכים כאשר מישהו מגלה שאנחנו אוהבים משהו שאיננו אהוב על הרוב או שאנחנ לגמרי מחוץ לקונצנזוס. כיצד אנחנו מסדרים את הבית שלנו או קונים בגדים לעצמנו או לילדינו. מהיכן לקוחות האמונות או המנהגים שלנו- האם בחרנו בהם או פשוט קיבלנו אותם כי 'ככה זה'. פשוט לשים לב- במהלך פעולות או דיבור למקור הדברים ולרגשותינו כלפיהם. אם נעבוד כאן באמת נגלה שאנחנו נמצאים בלחץ חברתי כמעט כל הזמן ופעמים רבות מגיבים אליו בקבלה ובאימוץ. כך נוכל לעבור תהליך בעצמנו ובנוסף, גם להיות שותפים אמיתיים למתבגרים שלנו ולחוויה שלהם.

כל תהליך אמיתי מתחיל ממודעות. הזמינו את המתבגר שלכם לשיחה בנושא לחץ חברתי וקונפורמיות. הכנסו לויקיפדיה או למאמרים בנושא (תלוי באהבת בקריאה והסבלנות של המתבגר שלכם- אל תכפו!!) והזמינו את המתבגר שלכם לספר על דברים ומקרים שנראים לו כלחץ חברתי. דברים שקרו להם או לילדים אחרים בגילם. הרעיון שזה יהיה נושא לשיחה פתוחה בגובה העיניים ולא לנזיפה/ ביקורת/ שיפוטיות. אתם בהחלט מוזמנים לספר גם על חוויות שלכם בהווה או בעבר ואפילו על הסיבות שפורטו כאן למעלה (שוב, מתוך היכרות עם היכולות והתכונות של ילדיכם).

הזמינו את ילדיכם לשאול שאלות ולהתבונן על המקומות בחייהם בהם הם בוחרים שלא ללכת עם הזרם. מדוע בחרו בכך? מה בדיוק קרה שם וכיצד עשו זאת? באילו מקומות או מצבים הם הולכים עם הזרם אך היו מעדיפים שלא לעשות כך? מדוע הם עושים זאת? כיצד היו יכולים לעשות אחרת? האם הויתור על עצמם הוא רק כלפי חוץ או שהם משנים גם את אמונותיהם ודעותיהם? האם היו רוצים לחשוב עבור עצמם? מה יכולות להיות המשמעויות של הטלת ספק בהתנהגות/ דעות/ אמונות הרוב? האם הרצון בהכרה ובכבוד מנחה אותם כאשר הם פועלים בהתאם ללחצים ואם כן, מהי משמעות הדבר? האם וכיצד זה קשור לבטחון עצמי ולדימוי עצמי? מי יותר בטוח בעצמו- זה שהולך עם כולם ונכנע ללחצים או זה שבוחר את דרכו בעצמו? האם אני יכול להיות מקור להשפעה עבור אחרים? ובכלל, אלו עוד שאלות אפשר לשאול בנושא זה וכיצד עוד ניתן להתבונן בו. זהו המפתח לשינוי אמיתי. תנו אותו לעצמכם ולילדיכם. אם זה יעשה, כל השאר יבוא כבר מעצמו..

חפשו מקומות ומצבים בהם ניתן לראות את האינדיווידואליות של המתבגר לכם וחזקו אותו שם. באופן כללי הקטינו בקורתיות ושיפוטיות המערערות את הדימוי העצמי ואת הבטחון העצמי. העצימו והחמיאו למתבגר שלכם. תמיד יש דוגמאות טובות לכך שהוא נהדר בדיוק כפי שהוא.

תנו לילדיכם לחוות את התוצאות. אתם יכולים לדבר, לשתף, להציע. אתם יכולים גם לנסות לכפות (מנסיוני הרב, זה בדרך כלל לא עוזר עם בני נוער..) אם כל אלו לא מצליחים וקרה והמתבגר שלכם הסתבך בבית הספר או גרוע מזה.. עמדו לצידו אבל תנו לו לשאת בתוצאות. אל תמנעו אותן ממנו כי, בסופו של דבר, הן השיעור הטוב ביותר.

כמה עצות שטחיות לעזרה ראשונה (מודה!! אני לא אוהבת את העצות הללו כי הן מבקשות לטאטא את הקושי האמיתי והפתרון שהן מביאות הוא שטחי ולטווח קצר בלבד ובכל זאת, יש מי שזקוק להן ברגעים מסויימים.. אז הנה):

• שימו לב לשינויים בהתנהגות, דיבור, לבוש וכדומה אצל המתבגר שלכם. דברו על השיניים הללו עם המתבגר לכם ועל מקורם. חשוב שהם ייראו וידוברו.
• השתדלו להיות בקשר כלשהו עם הורי חבריו של המתבגר שלכם (גם אם צריך להמציא אמתלה כלשהי כדי להתקשר אליהם) ומשם לפתח שיחה קצרצרה המאפשרת היכרות עם בית החבר והמשך קשר בעתיד.
• פתחו את ביתכם- תמיד עדיף שהמפגשים יהיו אצלכם כך תוכלו להכיר את חבריו של המתבגר שלכם וגם לספק לו בטחון.
• אתם יכולים להגיע, ביחד עם המתבגר שלכם, להסכמות בנוגע לדברים מסויימים. למשל, שעת הגעה, מקומות בילוי וכו'.

והחשוב מכל: (בהנחה שהמתבגר שלכם לא נמצא בסכנה ממשית), כל התנסות כזאת היא פרק חשוב ומבורך בסיפור חייו של המתבגר שלכם. אלו הן חוויות של למידה מהן מתפתחים וצומחים להיות מבוגרים בעלי נסיון. וכפי שאמרו חז"ל: "אין חכם כבעל נסיון", כל תובנה שתתקבל ממקור שני לעולם ללא תשווה לתובנה שתגיע מנסיון אישי שלי. זוהי אולי אחת ממתנות הילדות- התבגרות הגדולות ביותר שנוכל לתת לילדינו- לחוות, להתנסות, בידיעה שאנחנו שם עבורם מאמינים בהם ואוהבים אותם בדיוק כפי שהם.