אנחנו מייחלים בכל ליבנו לזוגיות, לאהבה אמיתית. ובכל זאת איננו מוצאים אותה. בשלב זה, אנו יכולים להיות במצב של קורבנות או של אחריות. במצב הראשון- נאשים את העולם, את חוסר המזל שלנו, את הורינו, את מראנו החיצוני ואפילו את חשבון הבנק שלנו.. במצב השני- נתחיל קודם עם שאלה. מדוע? מה קורה בי? מהן המחשבות/ אמונות/ דעות שמונעות ממני להשיג את מטרתי החשובה? מהם דפוסי ההתנהגות שלי, שמונעים זאת?
במאמר זה אנסה, בדרך לא שגרתית, לגעת בסיבות אפשריות לכך. סיבות הקשורות באמונות מגבילות, בדפוסי התנהגות וחשיבה וכו'. הדרך ה'לא שגרתית' היא, שהפעם איעזר בציטוטים שונים הנוגעים בכל מני אפשרויות כאלו, מה שיהפוך, כך אני מקווה, את המאמר לקליל, מעלה חיוך, קליט ובתקווה שאף מניע לפעולה..
עוד אומר כי אין בכוונתי להביא כאן את האפשרויות כולן- גם מפני שהן אינסופיות וגם מפני שלא בכך העניין- אלא ב'טעימה' של החומרים מהם עשויה הדרך של מחפשי האהבה באשר הם. דרך ארוכה שראשיתה בחלום וסופה, כך אני מקווה עבור קוראי המאמר הזה, בהגשמה.
אתחיל בציטוט של אילן הייטנר מתוך הספר "קציצות". שבחרתי בו מפני שהוא מאפיין הרבה אנשים שעוד לפני שהתחילו ללכת לעבר מטרתם, כבר הציבו תנאים לדרך בה הם רוצים שדברים יקרו ובכך, בעצם הגבילו את הסיכוי שלהם להשיגה. הנה הציטוט: "הרצון הזה להתאהב, ולא רק להתאהב, אלא להתאהב בדרך מגניבה- הוא הגורם מספר אחת לרווקות. זה בדיוק מה שמשאיר את האומללים בבית עם מקרר ריק וכלב שהם מעריצים." שימו לב למשפט זה, מפני שהוא טומן בחובו שתי אמירות חשובות: ראשית, הרצון להתאהב- שאלו את עצמכם- האם כשאני מחפש/ת אהבה או זוגיות, אני מחפש/ת התאהבות? האם מה שאני רוצה זה את הריגוש, את ההתלהבות, את ההתרגשות הראשונית או, שאני מחפשת (ברשותכם אמשיך בלשון נקבה הנוחה לי יותר בהיותי כזאת..) קשר ארוך טווח, מבוסס, עמוק ומשמעותי? זוהי שאלה חשובה מפני שלא פעם אני שומעת את הביטוי "אין לי פרפרים בבטן". כל מי שמחשבה כזאת עברה בראשו כדאי שישאל את עצמו- האם זה מה שאני מחפש. האם קשר של אהבה חייב להתחיל מהתאהבות? או שהוא יכול להתחיל מסקרנות, מעניין אמיתי, מרצון לחלוק ולשתף ולהקשיב ועוד. ושנית (חלקו השני של המשפט)- להתאהב בדרך מגניבה– כאן, בדרך כלל, אנחנו הולכים על 'מה שלא'. זאת אומרת, מה שאני לא אעשה כדי להשיג את מטרתי כי 'זה לא מגניב' כמו- אני לא אירשם לאתרי הכרויות או לא אפיץ את הידיעה שאני מעוניינת בזוגיות וכו'. אולי יש פה גם אמירה שלישית חשובה, הנוגעת למקרר הריק ולכלב והמדברת על אזור הנוחות שלנו– זה שאיננו מוכנים לוותר עליו, פתאום המקרר צריך להיות מלא (כי לא נעים..) ולא רק הכלב (הנערץ אך גם המעריץ התמידי) מחכה לי בבית כשאני חוזרת מותשת ומדובללת מעבודתי..
פחד נוסף- הפחד לתת אמון, לסמוך על מישהו, יכול למנוע מאיתנו לא פעם להמשיך הלאה בתוך קשר חדש שנבנה ואפילו על ידי כך שנשדר לאדם שמולנו שאנחנו לא סומכים עליו. קשה מכך היא העובדה שאיננו מרשים לעצמנו לסמוך על עצמנו- ללכת עם הקשיים, לראות את הפחדים ולקבל אותם אך לא לתת להם לנהל אותנו או, לחילופין, לשתק אותנו. לזכור שיש לנו על מי לסמוך, שאנחנו יכולים לסמוך על עצמנו. והמשפט: "את צריכה לסמוך יותר על אנשים. לא, מה אני אומרת? את אישה. אל תסמכי על אף אחד ובמיוחד אל תסכמי על עצמך." מתוך "ראש העיר הטוב" מאת אנדרו ניקול.
