..מהן אותן תכונות, אותן עמדות, המטפחות למידה?
הבסיסית ביותר מבין עמדות חיוניות אלה היא, אולי, ממשיות או כנות. אם המסייע הוא אדם ממשי, אשר הינו מה שהוא באמת ואשר נכנס לזיקה עם הלומד בלי להעמיד פנים או להתחזות כמה שאיננו, יש לו הרבה סיכויים להצליח. פירוש הדבר שיש לו גישה לרגשות שהוא מתנסה בהם, שהוא יכול להיות מודע להם, שהוא מסוגל לחיות אותם, להיות מסוגל למסור אותם כשזה מתבקש. פירוש הדבר שהוא בא לידי מגע ישיר עם הלומד ופוגש אותו על בסיס של אדם מול אדם. פירוש הדבר שהוא- הוא עצמו ואיננו מתכחש לעצמו.
מנקודת ראות זו אני רוצה לטעון, שהמורה יכול להיות אדם ממשי ביחסיו עם התלמידים שלו. הוא יכול להתלהב, הוא יכול להשתעמם, הוא יכול להיות מעוניין בתלמידים; הוא יכול לכעוס, הוא יכול להיות רגיש ואוהד. מאחר שהוא מקבל את ההרגשות האלה בתור הרגשותיו הוא, אין לו צורך לכפות אותן על תלמידיו. תוצר של תלמיד יכול למצוא חן או לא למצוא חן בעיניו, מבלי שישתמע מכך שהוא טוב או רע מבחינה אובייקטיבית או שהתלמיד הוא טוב או רע. הוא פשוט מביע הרגשה ביחס לתוצר, הרגשה הקיימת בקרבו. באופן כזה הוא אדם בעיני תלמידיו. ולא התגלמות חסרת פרצוף של תביעות תכנית לימודים, ולא צינור סטרילי שבו מוזרמת דעת מדור לדור.. אין העמדת פנים.. והתלמידים גדלים על ידי מגע עם מישהו שנוכח באמת ובגלוי.
ישנה עמדה אחרת.. אני חושב על עמדה זאת כהוקרה של הלומד, הוקרת הרגשותיו, דעותיו, אישיותו. יש כאן דאגה ללומד אולם דאגה שאיננה נובעת מתוך זיקה של 'בעלות'. זוהי קבלה של אחר כאדם בפני עצמו, שיש לו ערך בזכותו הוא. זהו אמון בסיסי- אמונה שאדם אחר זה ראוי לאמון. בין אם נקרא לזאת הוקרה, או קבלה, או אמון או מונח אחר..הוקרה של הלומד כיצור אנושי בלתי מושלם בעל רגשות רבים ואפשרויות רבות הטמונות בו. הוקרתו או קבלתו של הלומד מצד המסייע, היא ביטוי מעשי של בטחונו ואמונו הבסיסיים בכושרו של האורגאניזם האנושי.
יסוד נוסף..הוא הבנה אמפתית. כשיש למורה יכולת להבין את תגובותיו של הלומד מבפנים.. התייצבות במקומו של הזולת וראיית העולם בעיניו של התלמיד..כשפשוט מבינים אותם- לא מעריכים ולא דנים, אלא פשוט מבינים אותם מנקודת ראותם הם, ולא מזאת של המורה.
טבעי שלא תמיד יש לנו עמדות שאותן תיארתי. ישנם מורים השואלים: "אבל מה אם אינני מרגיש אמפאתי, אם באותו רגע אינני מוקיר או מקבל או אוהב את תלמידיי, מה אז? תשובתי היא, כי ממשיות היא התשובה מבין העמדות שהוזכרו, ושאין זה מקרה שעמדה זו תוארה ראשונה. לפיכך,אם מישהו איננו מבין ביותר את עולמו של התלמיד, ואיננו אוהב את תלמידיו או את התנהגותם, כמעט תמיד יהיה זה מועיל להיות אמיתי מאשר אמפאתי למראית עין, או להעמיד פנים של מי שאכפת לו.
אך הדבר אינו פשוט כפי שהוא נשמע, להיות כן, או ישר, או אמיתי. או ממשי, פירושו להיות כזה ביחס לעצמו.. אני יכול רק לדעת- אם ברצוני להיות באמת ישר- מה שנעשה בקרבי (ורק על זה אני יכול לדבר- על רגשותיי שלי..)..
בפועל קשה מאוד להגיע לממשיות, ואפילו אם רוצים להיות כנים באמת, הדבר מתגשם רק לעתים רחוקות. בוודאי אין זה רק העניין של המילים שבהן משתמשים, ואם אדם מרגיש כשופט, לא יעזור השימוש בנוסחה מילולית המצלצלת כשיתוף ברגשות. אין זה אלא מקרה נוסף של העמדת פנים, של חוסר כנות.
רק לאט לאט יכולים ללמוד להיות באמת ממשי. קודם כל צריך שיהיה אדם קרוב להרגשות של עצמו. צריך להיות מסוגל להיות מודע להן. מלבד זאת צריכים להיות מוכנים לקבל את הסיכון של שיתוף בהן כפי שהן, מבפנים, מבלי להסוות אותן כשיפוט, או לייחס אותן לאחרים.
(קארל רוג'רס מתוך: "חופש ללמוד", פרק 4)