משהו בסיסי בחינוך חסר! משהו מהותי.

בספרו ״חופש ללמוד״ כותב קארל רוג׳רס: ״הגעתי לדעה שאחת החוויות המספקות ביותר שאני מכיר- וגם אחת החוויות התורמות ביותר לקידומו של הזולת, היא פשוט להעריך אותו הערכה מלאה ולהוקירו באותו אופן שמוקירים שקיעה של השמש..אני מתנסה איפה בהוקרה או באהבה, בנתינתן או בקבלתן- כגורם המסייע מאוד להתפתחות״.

א. פרום אומר: ״..אחד החשובים ביותר מבין כל התנאים האלה הוא שהאדם המשמעותי בחייו של הילד יאמין ביכולות אלה. קיומה של אמונה זו יוצר את ההבדל בין חינוך למניפולציה. חינוך הוא סיוע לילד להכיר ביכולותיו. ההיפך מחינוך הוא מניפולציה, המבוססת על היעדר אמונה בצמיחתן של היכולות, ועל ההכרה כי הילד יגדל כהלכה רק אם המבוגרים יטעו בו את הרצוי וידכאו את מה שבעיניהם אינו רצוי.״

חינוך הוא סיוע לילד להכיר ביכולותיו- ולשם כך על המחנך לראותן, להכירן ולהוקירן בעצמו. אבל, איך מתנסים בהוקרה או באהבה? איך אפשר לקבל את הזולת? אלו שאלות גדולות מאוד עבור כולנו.

על אחת כמה וכמה עבור מורה העומד מול כיתה של 40 תלמידים. איך יוכל לקבל את כולם? ( גם את זה שמפריע ואת זה שלא הכין שיעורים ואת זה שאף מורה לא רואה ואת זה שמתפרץ ולא מאפשר לחבריו ואת זה..) האם מדובר פה ביחידי סגולה ש׳נולדו עם זה׳? האם ניתן לרכוש יכולת כזו? אם כן, כיצד?

כשמדובר ב׳אדם הפרטי׳ יקבל או לא יקבל את הזולת, יוקירו או לא יוקירו- יהיו אלו יחסיו שלו עם העולם- יהיו אלו חייו. והלוואי שיהיו טובים אך דבר זה נתון לבחירתו, ליכולתו לראות את חשיבות הדברים ולרצונו הפרטי להשקיע בהם.

כשמדובר במורה, זהו סיפור אחר לגמרי- מעבר לחייו הפרטיים יש את חיי תלמידיו. הרי כמורה קיבל על עצמו את האחריות לדאוג לשלומם ולהתפתחותם ולכן, אין זה עניין הנתון לבחירתו- זוהי חובתו! המורה צריך להיות מסוגל לקבל, ולהוקיר את תלמידיו- זה מה שהופך אותו למחנך. הוא צריך להגיע לדרגת התפתחות המאפשרת לו להיות ביחסים אמיתיים עם תלמידיו, בדיאלוג אמיתי- זוהי מהות החינוך. ואם אין הוא מסוגל לכך הרי שאיננו מחנך.

וכאן מגיעה ההפתעה האמיתית. לא מלמדים את זה!! מורה לומד באקדמיה תואר שלם בחינוך ואת הדבר הבסיסי ביותר, המהותי ביותר, איננו לומד! נראה כי כולם (או כמעט כולם) לא מעזים לגעת במקום היקר באמת, מפחדים לגעת בחוסר. ואז, נשאר חינוך ריק. דיבורים בעלמא. והילדים? הילדים אבודים. מסתגלים ומתרגלים, כפי שעושים ילדים, למצב של חיים ללא אהבה, ללא דיאלוג אמיתי. חיים עם פסאודו יחסים.

אין ספק שהסכנה הגדולה ביותר נמצאת בהתחפשות למחנך- במסיכה שכולם עוטים על פניהם- מסיכת היחסים. שאלו כל מורה ותיק בבית הספר- הוא לא יבין על מה העניין. בוודאי שיש יחסים. בוודאי שיש הוקרה וקבלה ואהבה. מורה חדש עדיין מרגיש בפער בין מה שקיווה לו והאמין בו לבין המציאות בשטח. אולי אפילו יסכים להודות בו.

נחזור לילדים- אם היו מגיעים לבית הספר ולומדים בו בלבד. לא היו לומדים בצורה מעוותת מהי אהבה, מהם יחסים, מהו דיאלוג אמיתי. המורים לא היו מתיימרים ולא היו יוצרים אצל התלמידים את התפיסה המוטעית ש״זה כל מה שיש״. ואז, אולי, רבים יותר היו מחפשים זאת במקום אחר (כל הילדים מרגישים ש׳זה לא ממש זה״- אבל, הם חיים זאת שוב ושוב, כמעט בכל מסגרת אפשרית עד שהם לומדים להאמין ש״זה כל מה שיש״ אם כי, יש ילדים שאינם מוכנים/ מסוגלים לאמץ את המסיכה הזאת למרות הקשיים שדבר זה מזמן לחייהם..אבל, זה כבר נושא למאמר אחר).

הרי ילדים שילמדו את כל אלה יוכלו להיות אנשים מאושרים ומסופקים בחייהם מבחינה רוחנית, רגשית וחברתית. וממילא גם יוכלו לממש את הפוטנציאל הטמון בהם גם מהבחינה השכלית. ושוב פרום: ״..ברור למדי שכדי שאדם יהיה רגיש אל עצמו, צריך שיראה לנגד עיניו מודל של תפקוד אנושי בריא ומושלם- אבל איך ירכוש לו נסיון כזה אם מעולם לא התנסה בו בילדותו, או בהמשך חייו? .. השאלה מצביעה על גורם אחד, מכריע מאוד, במערכת החינוך שלנו. בשעה שאנו מלמדים ידע, אנו מאבדים את הלקח החשוב ביותר להתפתחות האנושית: הלקח שיכולה לתת רק נוכחותו הפשוטה של אדם בוגר אוהב. בתקופות קודמות בתרבותנו.. האיש המוערך ביותר היה בעל סגולות רוחניות בולטות. אפילו המורה היה לא רק, או אפילו בראש ובראשונה, מקור ידע, אלא תפקידו היה להעביר עמדות אנשויות מסויימות.. נראה שיש סיכוי ליצור תמונה של תפקוד אנושי טוב, ולפיכך של רגישות כלפי תפקוד לקוי. אם לא נצליח להעמיד לנגד עינינו מופת של חיים בוגרים, נעמוד מול הסכנה שכל מסורת התרבות שלנו תתפרק. המסורת אינה מבוססת על העברה של צורות ידע מסוימות, אלא גם על העברה של סגולות אנושיות.״

אז מה אפשר לעשות? האם אפשר ללמד קבלה, הוקרה, יחסים, דיאלוג, אהבה? אני יודעת שכן. הנסיון שלי הוכיח לי זאת (אבל זה בהזדמנות אחרת). גם יאנוש קורצ׳אק חושב כך ואף מנסה לעשות זאת בספרו ״כיצד לאהוב ילדים״. קירשנמורטי מדבר על כך רבות בספרו ״לגעת במהות״ . אריך פרום קורא לזה ״אמנות האהבה״ ושואל ״האם יתכן שהדברים הנחשבים ראויים ללימוד הם רק אלה שבאמצעותם אפשר להרוויח כסף או יוקרה, ואילו האהבה, ש״רק״ הנפש מרוויחה ממנה, אבל אין היא מביאה איתה כל רווח במובן המודרני, היא דבר מותרות שאין לנו זכות לבזבז עליו אנרגיה רבה?״ פרום מדבר על כך, שכמו כל אמנות אחרת, גם אמנות האהבה היא נרכשת. גם אני, כמותו, מאמינה כי אלו הן מיומנויות נרכשות דרך לימוד עקיף (כמו למשל: היכולת להיות רגיש לעצמי, היכולת להקשיב בתשומת לב ועוד.)

משהו בסיסי בחינוך חסר! משהו מהותי! צריך לראות את זה, צריך להרגיש את זה, צריך לדבר על זה ובעיקר בעיקר- צריך להתחיל לעשות מעשה.