אני זוכרת חוויה חזקה מתחילת שנות העשרים שלי. ישבנו כמה חבר'ה ביחד, דיברנו, צחקנו, שמענו מוזיקה ופתאום מילאה אותי תחושה של חוסר משמעות. הכל סתמי. מיותר. מרוקן ממשמעות. זה לא היה מצברוח או מלנכוליה וגם לא רגש חולף אחר או מחשבה. זאת הייתה תובנה.
אחר כך הגיעו נסיונות הבריחה. ללימודים. לטיולים. לזוגיות. להורות. לקריירה. לשינויים.. נסיונות כושלים. התובנה תמיד בצבצה שם. לעיתים, הכתה בי בעוצמה, לעיתים, מעומעמת, בלתי נתנת להסבר, פעפעה לתוך המציאות. בכל אופן, תמיד הייתה שם.
אז החלטתי לעבוד פנימה כדי להיות קרובה אצל עצמי. להכיר את עצמי. אולי גם את העולם.
האין זו בריחה נוספת? שוב אותה בריחה מהסבל שמביא איתו חוסר המשמעות.
אין משמעות. אין מה לעשות כדי לברוח מכך. אין מה לעשות כדי לשנות את המצב.
ובכל זאת, יש חיים!
החיים ברגע ההווה. החיפוש איננו אחר המשמעות אלא אחר ההיות. אין פתרון עלום. אין לאן ללכת. אבל אולי יהיו רגעים קצרים ללא בריחה, ללא עיסוק ב.., ללא חיפוש.
פשוט. היות.